כשהם הגיעו ללהיטים "Don't Phunk With My Heart," "Let's Get It Started," "Shut Up" העסק נראה כמו סאשן קריוקי ענק. כולם צועקים את המילים את ההיפ ההופ הריתם נ' בלוז.
הבלאקד אייד פיס אינם בדיוק חבורה המשתייכת לקהילת ההרד קור היפ הופ והם גם לא בדיוק מיינסטרים היפ הופ, וחבריה רחוקים מלהיות נביאי הזעם מול ממשל בוש. האם הלהקה היא היפ הופ טהור או לא – היא שאלה משנית. לבלומפילד הם הביאו יותר מעשרים אלף איש ששרו ורקדו. זה הדהים אותי, כי מדובר בלהקה שמוכרת בעיקר מסיבת היפ הופ. ההרגשה היתה שהגענו למופע הקלאבדאנס האולטימטיבי של ארה"ב 2006. האם הם משמשים נציגי הממשל האמריקני בעולם. הם זזים טוב על הבמה. לא לשכוח שמדובר בברייקדאנסרים , כל אחד מחברי הלהקה הזו הוא רקדן רציני, ולכול אחד הייתה הזדמנות להראות את מה שהוא מסוגל לעשות.
הם מצליחים להציג את רוחב המיומנויות שלהם בתחומי המוסיקה השחורה. Where Is The Love הפך להמנון הקהל בבלומפילד, כשברקע מוקרנים על המסכים תמונות שמזכירות שמדובר בשיר העוסק בעוולות המין האנושי. אבל כשמגיעים למופע פארקים, מפעילים בעיקר רגליים וידיים. למי יש ראש למסרים. מי צריך מילים כאשר הכול מרוכז בהפקה המוסיקלית המבריקה, ומברוק למפיקים שהרימו פרודוקציה כזו.
למה לנו פוליטיקה, אמרו חברי הלהקה, כשאפשר להחניף לישראל בענק. הרגשתי סומק מציף את פני מרוב מחמאות. זה נשמע כאילו הלהקה גילתה את אלהים או הגיעה לגן-עדן עלי אדמות. מה הם היו עושים בלי הנגנים שלהם? לטעמי, את הגרוב ייצר הרכב מקצועני של סקסוופון וחצוצרה, גיטרה, חליל, קלידים, בס ותופים. וגם ראינו די.ג'יי על הבמה.
בסופו של דבר התערובת הזו עם כול הגימיקים היא פופ דאנס עכשווי פרי סטייל ראפ, תנועת רגליים מופרזת, נוכחות בולטת יחסית של סטייסי "פרג'י" פרגוסון, בעלת מיתרים מצוינים לסול מיוסיק וגם נוכחות חזקה של MC Will.i.am . ובסופו של דבר שעתיים של פיור בידור. אף רגע דל לקהל. אישית, מה לעשות: נשארתי רחוק, מרוחק, גם מחוץ לרחבת הריקודים. לא עשו את זה.
