"נה מה קיטה פה" ו"גוד בלס דה צ’יילד" מול "ילד אסור, ילד מותר" ו"אמא", ברל והולידיי מול מתי כספי. כנראה, רק ריקי גל יכולה להרשות לעצמה תמהיל כזה של קאברס קלאסיים ושירי מקוריים. היא זמרת כול-כך מיומנת , שאפשר לסלוח לה על היומרה ללכת על ערב ג’אז (האלבום הוא הקלטה מפסטיבל הג’אז של ת"א) או כמו שגל עצמה מעידה: "זה ז’אנר שלא העזתי לגעת בו מחוץ למקלחת".
ובאמת ריקי גל עם כול הכבוד, ויש כבוד לא קטן, אינה עונה בדיוק להגדרה הזו "זמרת ג’אז" כשהיא שרה How Insensitive לפי ג’ובים. אין לה את הפריזינג הסווינגי הזה. יגידו לי: מה איכפת לך. שתשיר בלי הסווינג. ריקי גל יכולה גם בלי זה, ועדיין להישמע גדולה. זה נכון, אבל ברפרטואר שיותר מתאים. לא איכפת לי לשמוע אותה שרה The Look Of Love לפי באכארך את דיווויד. כאן היא מצליחה יותר, בטח "הייי שקטה" (רחל שפירא, יהוד פוליקר) הכול שאלה של מיון ומינון. עמוס עבר הדני המעבד, מהבחינה הזו, ידע לחוש את ריקי ותפר לה עיבודים מגוונים – כזמרת רפרטואר. לא זמרת סווינג שמאחוריה ביג באנד. אין לה את הסוינג הזה של זמרות הג’אז הגדולות. נקודה. יש לה היכולת לפרשן את Send In The clowns בדרכה הדרמטית המצוינת. והיא מצמררת ב"תגיד שלום" לפי גפן את כספי. סוג של שנסון.