יש לה כמעט את כול מה שאני מחפש בזמרת. הקרבה האישית לשיר, היכולת לקרב אותך, המאזין, לאינטימיות שלה, קרוב-קרוב. גם הטיפול התיאטרלי הזה שקיים כמעט בכול טקסט, בשינויי הטונים. בעת כתיבת שורות אלה הגעתי כבר לשיר מס. 11- "ליידי". "ליידי שרה את הבלוז כאילו התכוונה לכך" והקול של רגינה ספקטור , זמרת מחליף צבעים ומקבל גוון של בילי הולידיי, הזמרת שהיא שרה עליה בעצבות מרטיטה, ששרה שירים כל כך Blue שהיא גרמה לאנשים להזיל דמעות. רגינה לוקחת את בילי הולידיי לפינת הבלוז שלה. להדליק נר לביצוע הזה, בעיבוד נפלא לפסנתר ולסקסופון. זה מסוג השירים שבשבילו רוכשים דיסק. בכלל, הדיסק הזה מלא בהפתעות. הוא לוקח לכיוונים שונים, כי רגינה היא זמרת של צבעים שונים, מוסיקלית להחריד, הפסנתר שלה מצלצל נפלא. הישוו אותה לטורי איימוס, לפיונה אפל. לא. לא. אל תשוו אותה. הביצועים שלה, הקול שלה הם אטרקציה. גם האקורדים של הפסנתר וגם נגיעות אלקטרוניות יפות. זה דיסק אינטלגנטי, ועם זאת מאוד קליט ומחלחל. אני בשיר האחרון, מינורי ואינטימי – "קיץ בעיר", שיר געגועים ובדידות, פסנתר עצוב, והנה היא שוב קרובה לבילי הולידיי.
Soviet Kitsch שלה מ-2004 הלהיב את המבקרים של החשובים שבעיתוני המערב. ילידת רוסיה, יוצרת זמרת מברונקס, יודעת ללכת גם על הפקת רוק של דיוויד קיין (הסטרוקס) בשיר Better, שמגיע אחרי Fidelity, שיר על אהבה שיתכן שעדיין לא חוותה. רגינה משחקת בקולה. שיר מיד-טמפו, למעשה פופ קליט, אבל נורא מיוחד באוריינטציה התיאטרלית האישית. ואז היא שבה למסגרת פולקית אינטימית ב"סמסון" ("אתה הנפילה הכי מתוקה שלי") בלדה רכה בעיבוד יפה לכלי מיתר. גם זה שיר שאני מתאהב בו משמיעה ראשונה.
לא שמעתי את הקודמים שלה. לפי מה שאני קורא הם היו יותר "אלטרנטיביים", פחות מיינסטרימים כמו כאן. אבל ההגדרות האלה ממש לא מזיזות לי. רגינה ספקטור בדיסק הזה מצליחה לרגש אותי בלי להתמרח, בלי לשקר לי באוזניים, בסגנון שירה ייחודי, בגוונים משתנים, בסגנונות שונים, ומשמיעה לשמיעה האהבה הזו גדלה. עוד כמה שירים נוגעים ונוגים שאני ממליץ בחום – "הלוואי ואראה שדה למטה", גם Apres Moi הקברטי שהיא שרה גם ברוסית בליווי פסנתר סינקופי במיוחד ועיבוד דרמטי מסעיר וגם Hotel Song הקצבי. קחו את רגינה ספקטור הביתה.

על ההופעה של רגינה ספקטור בישראל

לוידאו של "סמסון"