הקול – קולו של אריק סיני. ההגשה והליווי – ליאונרד כהן. השיר – שיר על אהבה של לילה אחד, ועל הבוקר המאכזב שלאחריו.
בשיר הפותח, "מכור", שיר אווירה יפה, נמצאים גם טביעות סגנונו הדיבורי של עמיר לב שכתב השיר. המשך, לכל אורך הדיסק, הייתה תחושה שמפיקי הדיסק ניסו להלביש על סיני מתכוני הפקה, כמו שמורחים איפור על פרצוף. הקוסמטיקה הזו לפעמים הופכת לעיקר. דוגמא: "ספרי לי" של רן עפרון בקצב-דאב אלקטרוני בניחוח צרפתי נשמע כהעתק מלהיט מוכר של גרייס ג'ונס – "אני מכירה את הפנים האלה".
שירים אחרים לובשים קצב רגאיי, כמו "נאהב עד שנמות", ונדמה שמבחינת ההפקה המוסיקלית, סיני מצא פתרונות קלים, אפילו קצת מלאכותיים. גם "מחכה עם הכלבים" קיבל נפח אפרו-רגאיי, שזה יותר תפירה אופנתית מאשר עיבוד. בשירים אחרים, הוא משתמש בתוספת קולית נשית מתקתקה, שזה גם סוג של קוסמטיקה. לא ממש חלק מהקונטקסט של השיר.
סיני מסתובב סביב נושא האהבה, התחמקותה, אובדנה. לאיתן נחמיאס גלס שכתב מרבית הטקסטים יצאו שורות כמו: "אז ניגנתי על הלב/ שיר געגועים/ שאין לו התחלה וסוף/ מול הכוכבים". שרבוט שכזה. ויש כאן לא מעט טקסטים שלא מנגנים על הלב.
"אני אשאר איתך, אל תדאגי, קחי ממני את הכאב שלך", מבטיח סיני. המוסיקה של אסף אמדורסקי. יש בשיר הפשוט הזה מעבר של קולות וברקים, שמנסה ליצור דרמה. אבל זו דרמה לא מתפתחת.
אהבתי את הפשטות של "עשר דקות" שכתב לאריק בן סיני, נטול יומרה, מושר לפי קווי המתאר הטבעיים של הזמר, מחלחל יותר מאשר כל ניסיון לשרבט רגשות. "איך כל פעם אני מת לך/ לא זורק מילה/ אבל רואה אותך בכל פינה" הטון הקודר, מלנכולי של סיני מתלבש על השיר הזה.
סיני ראוי ליותר ממילה טובה על מאמץ רציני לצאת מקיפאון אומנותי של שנים, אבל נדמה שעם ניהול אומנותי טוב יותר, שאינו מנסה רק להתקשט בנוצות אופנתיות, ועם יתר הקפדה על בחירת הטקסטים, הוא היה מגיע לתוצאות מרשימות יותר.
