נו, בטח הרומנטיקה, והיא הרבה יותר יפה בסתיו הצרפתי. האוסף הזה מוגדר "הגל החדש" של המוסיקה הצרפתית, שם שעושים בו שימוש סיטונאי, כי תמיד קם דור זמרים חדש. אבל "גל חדש" במשמעות של חידושים והמצאות – לא קיים כאן. נהפוכה. מאשה אובסישר, שערכה, פשוט ליקטה שירים יפים של יוצרים וזמרים עכשוויים שיעוררו געגועים בתל-אביב עמוסת החום לשעות דמדומים קרירות ולא מהבילות של פריז בטמפרטורות שפויות.
קחו את איזבל באוליי, שפותחת את האוסף עם "שיחות אהבה". אפשר להגיד על זמרת כזו, שהיא ממשיכה של הזמרות צרפתיות הגדולות מאז אדית פיאף. שרה נהדר, ולמעשה אינה גל חדש. היא ממשיכת מסורת של שנסון מאז שנות החמישים.
ואחר-כך האקורדיון שמלווה הדואט של קמיל באזבז וסנדרין קיברלן, שיר קברטי מסוגנן – Loin Derriere – תמצית השנסון הותיק. הקול התפנוקי והמעודן בליווי פלוגלהורן של קורלי קלמנט ב"סמבה דה מון קר קי בה" מאפיין סוג פופ חדש של זמרי צ'יל, ששרים על פס קול ג'אזי קליל כדי להעביר אווירה רוגעת.
ואז מגיעה קרן אן (שהיא קצת ישראלית ויותר צרפתית) כדי לשיר כמעט באווירה דומה את "ג'ארדן ד'יוור", נעימה שגם 100 האזנות לא ישחקו אותה. יש לה את הטון הרך הלא דרמטי בשיר הזה, ומעניין שגם כאן – העיבוד הוא לחצוצרה עשנה. אבל הרכות הזו אינה "גל חדש", אלא רומנטיקה מופנמת יותר, ללא הדרמה של זמרי השנסון הותיקים. גם רפאח ששמענו כאן ממשיך בקו הזה ב-Et dans 150 ans. זמר שמתרגש כשהוא שר.
ויבואו ג'יין בירקין עם "אליזה" של סרז' גינסבורד ומישל קולומביה בגוון מזרחי (נגיעה של ראיי) בעיבוד.
הסטייל הרומנטי ספוג אווירה היפנוטית מלוחשת קיים גם אצל אמילי סימון ב-Desert, ושוב, כנראה שרק באינטונציה של השפה הצרפתית אפשר לשיר ככה ולצאת בסדר.
אני מאוהב בדואט של הזמרת רומנה סרדה והזמר רנו שנקרא – Anais In. מלודיה מקסימה, אקורדיון, מיד-טמפו, וכאן הזמר הוא ששר כזה מלוחשש, לעומת הזמרת שמביעה יותר תשוקה. הערב עוד צעיר: בנג'מין באוליי, קמיל, לה נגרס ורטס, פטריק ברואל יגיעו בהמשך.
אם יש משהו חדש בפופ הצרפתי העכשווי – זה בעיבודים שנעשים יותר "לאונג'" ו"צ'יל" וגם מקושטים בצלילים אתניים כמו הדואט הפריך והמענג בין סואד מאסי ומרק לאבואן שנקרא "פריז". אלה כמה דוגמיות, שמראות כי מסורת השנסון נשמרת בקפדנות לפי האוסף הזה. היא רק קיבלה פה ושם איזה ניואנס.
בתמונות איזבל באוליי וקרן אן.
