אהבה דמיונית כנחמה, סיפור ביזארי שמתרחש במזרח הרחוק, שיר על חוסר התכלית בכל, טיול בלוזי אל צפון הארץ, אהבה שאינה מתגשמת. יש גם סטייטמנט חברתי פוליטי.
ערן צור כרגיל מיוחד, לא צפוי, מעניין, משוחרר. אלבום של זרמי מחשבות, של סגנונות מוסיקליים. הרי צור בתוך עמו הוא יושב, והעם הזה הוא פסיספס מוסיקלי. רוצים בלוז? יש לו בלוז. טראנס – בבקשה, יש טראנס. קאריבי – יש. סך הכל, אין בעיה שצור יקח סטייל כזה ומיקצב אחר. לזכותו יאמר, הוא עושה את זה ברגש ובתבונה.
היחס של צור באלבום הזה לעיבוד משמעותי.
ב"תכלית בתחתית" על אובדן היחיד בתוך העולם, מהשירים היות מחלחלים בדיסק קיים מתח בין קצב ומלודיה, והעיבוד תורם המון לשיר.
לא קול גדול, אבל יש לו תכונה שחסרה להרבה זמרים: התחשבות במילים. הוא אחד מהיחידים שאינו בולע אותן.
עוד דברים יפים חדשים בדיסק: ציניות והומור. הסיפור ב"בלוז לצפון" שנשמע כזה סתמי מסתיים במילים "מה שלא ידוע זה מטרת הטיול, אבל אולי בעצם זה רק בגלל הבלוז" מה שאומר שבבלוז, מה שתספר זה עובד.
מאפיין הסאדו שקיים ב"לשטוף" – "לשטוף לה את הרגליים ולשתות לה את המים" זה גימיק הומוריסטי. לא משהו שצריך להתייחס אליו רציני כאל חולניות. אבל הוא מאוד רציני בכמעט דיקלום שלו "די כבר" על הטראומות והפחדים שהעם הזה סוחב. צור כמו אומר: טקסט כזה ראוי שישאר כהצהרה לא מלודית על עם נרדף שממשיך להיות פרנואיד ואלים.
לא בטוח שבאלבום הזה נולדו קלסיקות כמו "ערב ב' בכסלו" או "תמונה אימפרסיוניסטית", שזוכה ברצועה המסיימת(לגירסת טראנס טובה. גם ככה, צור הצליח להגיע לדיסק חזק.