קרן פלס מצליחה בדרך כלל יותר בשירים שעוסקים במערכות יחסים-קשרים בינה ובינו. אהבתי, את השיר הפותח, "זאת שבמקומי". כאן, בהבעה שברירית, לא מלודרמטית, שבאה מתוך הפנמה, מצליחה פלס לתאר פגיעותה של מי שלקחה את מקומה בעולמו של אהובה.גבול הרומנטיקה הקיטשית אינו נחצה כאן.
ב"יותר מדי", של יהודה עמיחי, השיר היחיד בדיסק, שאת מילותיו פלס לא כתבה, לא נוצרת אינטרקציה עם רוח השיר. זה שיר על תסכול עמוק של החמצה, על עיוותים שלא מאפשרים לאדם להגשים את מאווייו. זה שיר נוגה שדורש לחן פשוט, אינטימי, שיביע את הכאב מתוך הפנמה. וזה לא מה שקיבלנו מפלס.
אבל בשיר הבא, "זמנים משוגעים", על בקשת "מקלט זמני מפחד דמיוני" (מטפורה יפה) מצליחה קרן לטפס נכון בסולם הרגש, ואילו ב"איתי" היא מצליחה כסטורי טלרית. המוסיקה אינה להיטית. היא נאראטיבית, יש בה הרמוניה יפה, ועיבוד מעניין למיתרים (אוהד חיטמן). ההבעה הרומנטית- מהורהרת, מעט עצובה, טיפה מתפנקת – הולמת את השיר.
הבעת האותנטית הזו לא תמיד קיימת בשירי האלבום – למשל בשיר כ"שוכחת אותך" במקצב ואלס, אין תחושה שהטון מגיע מעומק פגיעותה. "שמעון השכן" הוא טקסט לא מעניין שחלף ליד אוזני, אבל המנגינה ובמיוחד העיבוד – יפים. גם "על שפת הכינרת" – הרהורי נסיעה לצפון בניחוח לטיני – אינו מרגעי הפסגה בדיסק, אבל ב"שיהיה לנו בית", פלס מצליחה להביע דברים מעומק תשוקתה בעיבוד יפה לכלי מיתר.
ב"אלה הם החיים" שמסיים הדיסק, מטפסת קרן למלודרמה, שופכת כמעט את כל מה שיש לה להגיד על הבחור שחיפש אושר ושילם על זה ביוקר. מה חבל שפלס גם מנסה להתפלסף בארבע אגורות במשפט "אם אלה החיים, לאן כולם רצים". לא נדבק. גם הזעקה שמתלווה למשפט הזה נשמעה לי מוגזמת.
באלבום הבכורה שלה ניסתה קרן פלס לפרוש את שלל נוצות הכישרון שלה. יש לה את זה בשפע, אבל יתכן שהרף שהוצב לה גבוה מדי, ונדמה לי שרק בדיסקים הבאים שלה היא תגיע לאיזונים נכונים, ליתר מיקוד, בגרות ובשלות.
מילים ולחנים: קרן פלס
הפקה מוזיקלית: לואי להב
שירים: זאת שבמקומי, זמנים משוגעים, רכבת באירופה, איתי, שוכחת אותך, שמעון השכן, על שפת הכינרת (בסנדלים), שיהיה לנו בית, עוד יום, לרוץ לרוץ, יותר מדי, אביתר, אם אלה החיים
