אחרי מסע מוסיקלי של 35 שירים, ו-150 דקות, אפשר לומר: ראינו לה בעיניים, הקשבנו לה ללב. הרגשנו את הבטן שלה. התעצבנו ושמחנו איתה.
מתאבנים: "געגוע" ו"לוליטה", שממשיכים להעביר צמרורים. אחר-כך מגיע "לך תתרגל איתה" הקליל ו"רואה ל בעיניים" הדרמטי והטעון, גם הרכות הרומנטית השובה ב"עד מתי".
זוהי אנקרי של "טול עומרי" ("כל חיי") שהיא שרה בשפת אמה ובתוספת קול אמה ברקע, עם צליל חליל שנשזר יפהפה. קלאסיקה של וורלד מיוסיק. זוהי אנקרי של עיבוד יפה לעוד ב"עוד לא נירגע בינינו", דרבוקה ובתזמורת ערבית ב"אל נורא עלילה", בדואטים עם דוד ד’אור.
זוהי אנקרי של תוכחה על שנאת חינם ב"יציאת מצרים", בטון יותר דרמטי-אנרגתי. של חום אנושי ("מיכאל", "אהבה גדולה") של תוגה מלנכולית יפה ("לאורך הים", "דמעות חמות")זוהי אנקרי של "קראת לי אסתר". כמה שהשיר הזה הוא מכאן, במנגינה האולטימטיבית הנוגעת- צובטת-מרגשת, בקצב, בצליל ההקשה. בשילוב המיתרים האקוסטיים. אולי השיר הכי מרגש שלה.
זוהי אנקרי ששוזרת מוטיב מזרחי, מוסיפה את צליל מערבי יפה, נוגעת הרבה בסולם המינורי. והיא יודעת שגם בטון שקט ("כשזה נוגע", "לפעמים", "להקיץ ולדעת") אפשר להעביר תהומות של רגש. זו אנקרי של חיטוטי נפש, שירים על הטראומות שעוברות על כל מי שחי כאן. על אדוני המלחמות, אלהי השקר, היאוש ממלכים ומשיחים מפוברקים, גם משהו על נשים , מבלי לנפנף בדגלים פמיניסטים.
זוהי אנקרי ששרה על הפחדים, חוסר הביטחון והשבירות. לרוב היא לא צינית, אלא כואבת, והשירים שקטים נוגים, מתנגנים. היא משתמשת יפה בקצב ואלס ("מלך"), גם מקושרת לאדמה בקישוטים אוריינטליים ("אשבו"), עושה שימוש נכון בקצב אדמתי וגיטרות אקוסטיות ("אשמה") והיא לא תסרב ללחן ברזילאי טוב ("והים"), לרגאיי ("מיליונים") ולראפ ("שמעתי ש…") תתייחס ברגישות הראויה לשירי משוררים ("הנשיקה האחרונה" – ללאה גולדברג) ותפתיע בגרסת סמבה תוססת ופריכה ל"שיר אהבה" לפי מנור וכספי ובדואט עם כספי.
קינוח: "גינאווה". חאפלה קצבית עם הרבה ריקוד ושמחה. אזהרה מפני שד אימתני שעובר מדור לדור.
אנקרי למרות כול הצבעים והסגנונות – אותנטית באמת שלה, קרובה אצל עצמה, בהבעה שלה, גם בעיבודים שמצליחים להעביר מגוון של תחושות, גם אווירה של מקום ושמחת חיים. אי אפשר להימנע מהאוסף הזה.
