מה קרה למוסיקת הרגאיי במהלך עשרים השנה האחרונות? קרו דברים, אבל לפי זיגי מארלי, כמעט כלום. אני לא מדבר על האלמנט הרפטטיבי של המוסיקה הזו, ועל העובדה שכמעט רוב השירים שלו נשמעים כמו שיר אחד. אני מדבר על "גרוב", על "היפ הופ" עכשווי. על חידוש והפתעה. אני גם מדבר על אישיות של אמן שצריכה לפרוץ מהבמה. זה לא קרה הרבה במהלך הערב הזה
מארלי שר "שלום, סאלאם", שיר שכתב במיוחד על הסכסוך הישראלי-פלשתיני, וגם כאן, זה נשמע אנמי משהו, לא חיבור רציני ועוצמתי בין רגאיי לרוק, והארועים באיזור ממש לא תרמו לשיר הזה לפרוץ ולחלחל, כמו גם למסרים רסטאפאריים-ג'מייקנים מיושנים אחרים שזיגי השמיע המטיפים לשחרור, שיוויון חברתי ואמונה בביאת ה-JAH הגדול.
שנעשה השוואות עם אבא בוב מארלי? לא פייר, אבל מה לעשות שהתפוח לא ממש התגלגל אל קרבת העץ. הקריירה של זיג כבר משיגה מבחינת אורכה את הקריירה של אביו (שמת ב-1981) כמו אביו הוא ממשיך בקו פוליטי פוזיטיבי, אבל הוא חסר את האירוניה של האבא, שלא לדבר על הכריזמה והעוצמות, והמוסיקה שלו בשנים האחרונות, מאז Conscius Party (1988) ומאז שנפרד מלהקתו ה"מלודי מייקרס" – נשמעת די מדשדשת, פחות עמוקה וגם פחות "חשובה" מהמוסיקה של אביו. , יש לזיגי רגאיי קליל, קמצוץ בלוז, אוריינטצית פופ, אתניות פופוליסטית, נע בנתיבי אמצע-דרך בטוחים, דאנס כייפי כזה, שירים וההימנונים שחסרים ערכים מוספים. נראה שמי שאמור היה לרשת את מלכות הרגאיי מאביו, ויתר על הכתר.
זיגי מארלי מבקש מהקהל 3 פעמים LOVE ופוצח ב"הדת שלי היא אהבה", מהאלבום האחרון שלו. זה נשמע נדוש וארכאי כמעט כמו המוסיקה ששמענו במהלך הערב. אני לא אתווכח עם מארלי. בסופו של דבר הרגאיי במהותו מתבסס על סיסמאות וקלישאות. גם זיגי יודע שלא תמיד האהבה מנצחת, ולא תמיד כל מה שהוא דת גם מביא את הישועה. מילא מסרים, הבעיה היא שבכשעתיים הופעה של מארלי ג'וניור, הבן של כהן הרגאיי הגדול, הייתה תחושה שגם המוסיקה לא יוצאת מהערב הזה מנצחת גדולה.
Love is My Religion
