0/5

לקנות דיסק ישראלי בלי להרגיש בזבוז כסף

מהפך: קונים יותר דיסקים ישראלים מאשר לועזים. מדונה ורד הוט צ'ילי פפרז אמנם מתקרבים ל"זהב" (כ-20,000 עותקים) אבל בתקופה הכי פיראטית בתולדות המוסיקה – דיסקים ישראלים מניפים דגלי ניצחון.

אפשר לחזור לביטלס, ל"סרגנ’ט פפר", לימים בהם חיכינו לשעה בה פתחו את חנות התקליטים כי להסתער על האלבום, ימים שמשרד החינוך שלנו אסר על הלהקה הביטלס להיכנס לארץ.
אחר-כך הגיעו הפינק פלוייד, ג'נסיס, דיוויד בואי, קצפת, ג'ימי הנדריקס. גם הם שינו את חיינו, למעשה את פני הדור ההוא. עליהם "ביזבזנו" את כול חסכונתינו.
אלה היו ימים שהתביישת להיכנס לחנות לקנות תקליט של חווה אלברשטיין. להוציא כסף על תקליט ישראלי נחשב אז בזבוז.
על השינוי ב"טעם הישראלי" בחמש השנים האחרונות ניתן לחבר מחקר מעמיק ומסקרן.
כשתעשיית המוסיקה המערבית לא מספקת אובייקטים חזקים להזדהות, קל יותר להזדהות עם מה שקרוב אל עצמך. לא לשכוח שבשישים בשבעים וגם בשמונים, כול מה שבא מעבר לים, במיוחד מבריטניה ומארה"ב, היה משאת נפש, אורים ותומים. למדנו בעל-פה ותרגמנו למחברות טקסטים של בוב דילן וליאונרד כהן. כשנסעתי עם כמה ישראלים ב-1979 לראות את "החומה" בלונדון, רעדנו כל הדרך מרוב התרגשות.
בתשעים, כבר היינו חלק מהכפר העולמי הגדול, ומרחק הארבע וחצי שעות טיסה ללונדון הפכו כול מופע אצטדיונים של מגהסטארים לנגיש וכמעט שגרתי. גם הפיחות בהגמוניה של הרוק-פופ המערבי (אנגליה, בריטניה) ופתיחת השערים ל"מוסיקת העולם", החזירו אותנו יותר אל עצמנו. לא היינו זקוקים עוד בדחיפות להישען על אלילי הרוק שמעבר לים.

לדור של הניינטיז היה כבר קל ולא בעייתי להזדהות עם השירים שליוו את הטראומה של רצח רבין,  השירים השקטים והיפים הפכו להמנונים של התשעים. "לבכות לך" עם אריק איינשטיין, "האיש הוא" – שלמה ארצי, "פרח" – יהודה פוליקר, "שמור על העולם" – דוד ד'אור, "עוף גוזל" – שלמה ארצי וגידי גוב, "אתה לי ארץ" – ירדנה ארזי, "לתת" – בועז שרעבי, "תחזור תחזור" – משינה, "אם"  – שמוליק קראוס", "אין לי ארץ אחרת" – גלי עטרי.
דווקא ברגעים האלה, התברר כוחה של מוסיקת מיינסטרים יפה נוגעת ומגעת. החיבור בין שלמה ארצי לשלום חנוך לא היה מתרחש בלי ה"התרככות" הזו. שניים שחשבתם שלכאורה לא נועדו לשיתוף פעולה – כתבו, הלחינו ושרו בפרוייקט משותף – "התחברות". וההתחברות הזו יכולה לשמש מטפורה למהפך במוסיקה המקומית – התרפקות על החביב, המוכר והסוחף.
מגמת הרטרו הזו הגיעה עד "כוכב נולד" שסחף אלפי אנשים צעירים שהגיעו לבחינות לשיר גרסאות כיסוי לשירים שהם האמא-האבא-סבא-וסבתא של המיינסטרים, כאילו הם חזות הכול.
הנינטות, הסקעתים והמויאלים הציבו רף שאלפי צעירים מנסים לעבור. החזרה האובססיווית לשירי פופ ישנים עוררה את שוק המוסיקה המקומי, אבל חסמה את הדרך להמון אנשים מוכשרים ויצירתיים שמנסים לפרוץ דרך.
את משחק הרייטינג הזה אי אפשר להפסיק. מצד שני, כאשר אין מוסד כמו הלהקות הצבאיות, "כוכב נולד" שידרג את הביקושים לפופ ישראלי גם מהסוג הפחות מיינסטרימי. היום צורבים הרבה מוסיקה ישראלית, אבל גם נכנסים בלי לחנות לקנות קרן פלס, מירי מסיקה, איה כורם, אפרת גוש, עברי לידר ו"מטרופולין", ובלי אותה תחושה של – אם כבר להוציא כסף, אז על תקליט לועזי. היום דיסק עברי שווה את הכסף.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן