אתי אנקרי לקחה על כתפיה את כל הפרוייקט, כתבה והלחינה, עיבדה והפיקה מוסיקלית. השאירה לחברת המוסיקה רק את ההפצה. זה אומר: אלבום שכולו שלה, וללא שום שיקולים זרים, ולמעשה החלום הרטוב של הרבה יוצרים, לעשות מה-בראש-שלהם.
מה שבולט בגדול אחרי האזנה לכל 14 השירים הוא הפשטות המוסיקלית היפה אליה  הגיעה אנקרי. בולטת מסגרת של אווירת אנפלאגד מלודית, מוסיקה מקושטת במטעמים אתניים, שהם חלק מהעניין, מטוהרת מרוק ומאלקטרוניקה. אקוסטית למהדרין.
אתי קבעה לעצמה קו מיתאר נקי מאוד. השיר הראשון, "והים", הוא מלודיה יפהפייה המושפעת ממוסיקה ברזילאית, בעיבוד לאקורדיון ולקולות אתניים, שלוקח למחוזות רחוקים. אנקרי חוסכת במילים. גם "גלגלי המים" השורות קצרות, ונדמה שהיא בחרה להביע תחושות, בלי פיטפוט יתר, נזהרת מגלישה לפשטני ונותנת למלודיה היפה ללכת במקום המילים.
האוריינטציה: אווירה אתנית. אנקרי לקחה את והר פרסקו וניסתה לבנות מסגרת הודית-מזרחית עם אלמנטים לטיניים. זה בולט מאוד ב"אהבתך", ("אהבתך משתנה לפי מה שכדאי") שיר של ריתמוס חוצה גבולות. אני לא מתלהב מהטקסט. בשיר הזה, מבצבצת איזושהי בעייתיות שקיימת גם בשירים אחרים: טון פאטאלי נוגה, שיש בו גם נסיון לחבר את האישי למיתי. מצד אחד צליל נקי וטהור, מלודי להפליא, שזירה נכונה של כלים אקוסטיים, מצד אחר, פיוטיות מטפורית שגולשת לפתטי: "את שרה על ציפור ודם במקורה, כל הדרך אלייך בכנף שבורה, העולם בוכה איתה, עם נפשה האבודה"…
אני מעדיף כבר מוסר השכל פשוט כמו "ככל שתטפסי גבוה/ ככה התהום תעמיק" בשיר מס. 12. אנקרי שרה כטרובדורית בטון מתוק/עצוב בעיבוד אתני שמתנגן נפלא עם ה"לה-לה-לה-לה" החרישי המרגש בסוף. נשמע הימנון לצוותאות.
אני מאמין למוסיקליות האתנית של אנקרי. זה טבוע בה חזק, וזה בולט במיוחד בשני קטעים אינסטרומנטליים שבאים זה אחר זה "מעיין" ו"ריקוד תוניסאי". אנקרי מחברת בין המסורתי לעכשווי, בין הסלסול הרמוניה, והתבשיל יוצא עם ניחוח חדש ערב מאוד.
יותר מזה: השיר "טול עומרי" ("כל חיי") שאנקרי שרה בשפת אמה ובתוספת קול אמה ברקע, הוא פסגה אותנטית בדיסק, עם צליל חליל שנשזר יפהפה. הבחירה לשיר בערבית – הופכת את השיר לקלאסיקה של וורלד מיוסיק.
התוכחה על שנאת חינם ב"יציאת מצרים" מוסיפה טון יותר דרמטי-אנרגתי לאלבום. השימוש ביציאת מצרים כמטפורה נשמע לי כמשל משומש למדי, מעין היתלות פחות אותנטית בסיפור תנכ"י כחלק ממגמת האתניות.
אנקרי רצתה להגיע למוסיקה שהיא הכי קרובה אליה, ועם כל האתניות, היא יודעת להוסיף את המערבי היפה, לשזור מלודיה וקצב, להוסיף את הסולם המינורי. ומבחינה זו, יצא לה דיסק עשיר עד מרגש.