אמרו על צ'אפלין שהוא היה קולנוען יותר מוצלח מאשר מוסיקאי. אחרי ששמעתי אות האוסף הזה – אני לא בטוח שאני קונה את זה. לצ'אפלין, לפי האוסף הזה, היה כישרון מלודי נדיר להתאים מוסיקה לסרטיו – גם מוסיקה קלאסית (וגנר, ברהמס) מנגינת "אורות הכרך" מנוגנת כאן במינוריות עצובה בעיבודו ובניצוחו של מייקל וילארד, את המנגינות הבלעדיות של "זמנים מודרניים" (כמו "סמייל" הואלס הכובש בנגינת כינור מרגשת), צליל המנדולינה שפותח את הנעימה הרומנטית של "מלך בניו-יורק", "חיי כלב", המארש של "הדיקטטור הגדול", ו"הבהלה לזהב". אלה אינם הקטעים המקוריים של פסי הקול, אלא ביצועים חדשים בביצוע תזמורת צרפתית, בעיבודי יפים שאינם חוטאים למקור. כמעט כל קטע עומד בפני עצמו. הם מעידים כל הדימיון של צ'אפלין כמוסיקאי ועל הפשטות היפה של לחניו. משב נוסטלגי חמים. ישן ולא בהכרח מיושן. מוסיקה מעוררת השראה, מיוחדת, מעודנת. כול מה שמוקרן מאישיותו כיוצר קולנוע גאוני – קיים גם במוסיקה.
