הדיסק מסביר למה גלעד (איש "שוטי הנבואה") זקוק למרחב הסולו שלו מחוץ ל"שוטי הנבואה". לא סתם אני אומר "מרחב" כי גלעד הוא יוצר ורסטילי שספג המון השפעות.
האלבום מתחיל למעשה בסוג של תפילה ("שערי שמיים") שנובעת מתהייה. "טרם ידעתי טעם מוות, כבר בפי מר הקיום", ומסתיים בתפילה-בקשה שיפתחו שערי שמיים ושיטמיעו בו את קולם.
זה גלעד של מוסיקה עשירה, חפה משטאנציות אופנתית, שמחפש להחדיר להרמוניות רחשי שמיים. קול של נשמה דקה הופך לתפילה גדולה. הטון הנאיבי משהו שנשמע גם ב"עץ הדעת" (בדואט עם מורן טלמור), גם ב"הבן של דויד" שבו גלעד חש תחושה כמעט משיחית בתפילה לאהבה באווירה שאנטיית כזו, קצת אנמית – מתחלף לפופ ים-תיכוני נוקב וארצי יותר ב"השבולת לשועל". בדואט עם ברי סחרוף, המילים כבר פחות "שאנטיות". כאן הטקסט מדבר בצורה נוקבת על "ימים בהם השקר הלבן הפך שקוף והוא אמת לכל עניין". השיר הזה מגיע אחרי רגאיי מחוייך "פדיחה מכוכב אחר", טקסט סוריאליסטי משהו, שמשמש את קצב הדאנס האפרו-פאנקי קאריבי.
סחרוף עוזר לגלעד לצאת ממרומי השמיימיות ולרדת לאדמה ולמציאות. המגמה הזו נמשכת גם ב"נפץ ת'אליל", רוק דאנס חסר פשרות. וגם כאן גלעד יורד ארצה ורוקד על רצפת הריקודים. יצא היפ הופ רוקיסטי, שיר מחאה וזעקה על מציאות מאכזבת, לפיה אנחנו עדיין לא מבינים את משמעות הקיום שלנו כאן.
"מים לעמי" הוא ניסיון לשנות כיוון לאקפלה קולית, סוג של ווקאליזה, ושוב גלעד ממשיך לאתגר עצמו, להיות לא צפוי, משנה סגנונות כמו זיקית, אלא שזה לא תמיד עובד לטובתו, מוציא את האלבום מפוקוס.
החזרה לטון הנאיבי, ועם זאת גם למנגינות יפות מתרחשת ב"מערת קדומים", שיר מלודי להפליא, טון שמייפה את המוסיקה, שיר תקווה די כללי למעשים טובים בעולם הזה. גם ב"תקווה" בשיתוף מקהלת ילדי תקווה, מצליח גלעד ל להפעים בביצוע אקוסטי, שיש בו ראשוניות טהורה.
הסיום – "יום בהיר", בעיבוד פולק אקוסטי, שיר המייחל לעתיד טוב, מאשר את מה שחשנו – שגלעד הוא מוסיקאי של מגוונים – במלודיה, בקצב, בהרמוניה.
"המייסדים שלחו לנו סודות לדרך/ ארץ בה נהלך ללא חשש, נבנה וניבנה" שר גלעד, והשיר הקסום נשמע קלאסיקה, מתחבר עם הקוסמופוליטי, עם המזרחי, ובאמת אם ננסה לאפיין את גלעד של אלבום הבכורה, הרי הוא נציג ה"וורלד מיוסיק" של האזור הזה שהטוב שבו הוא לעיתים מכשלתו – סלט טעימות מכול סגנון אתני רוקי, פאנקי על מנת למצות את מכלול ההשפעות בדרכו האישית. מוסיקאי של המרחב בו הוא חי, נושם ויוצר, אבל עדיין לא ממוקד דיו.
