בלי גינונים של סטארים, הם מתחילים ב"הנושא של יונתן" של יונתן אבישי, עוברים ל"שמחת החיים" של עומר אביטל, ואז מגיע "סקיצה של תל-אביב". יש תחושה שהם נפגשים (מאז 2002) להגשים הרפתקה ג'אזית בהגדרה כללית. זה יכול להיות לירי, אפריקני, ים תיכוני, פיוז'ן. מלודיה שתופסת, קצב גרובי שמתפרץ, שירה בצוותא.
העולם השלישי הוא מטפורה בלבד. רביעיית TWL אינה עושה מוסיקת עולם, בטח לא של העולם השלישי, אבל יש להם גם משהו מזה. הם גם לא ג'אז מערבי מובהק. שלושה (אבישי כהן, עומר אביטל, דניאל פרידמן) – כבר ממוקמים חזק בניו-יורק. אחד (יונתן אבישי) נהנה בשנה האחרונה מהפסטורליה של הכפר בדרום צרפת. לפני הזאפה, הם נפגשו להופעה במועדון ג'אז באיסטנבול כדי להשמיע לראשונה בלייב את "סקיצה של תל-אביב", החדש, השלישי שלהם, שבא אחרי "אבנים".
בואו נקרא לזה סוג חדש של ג'אז, שנבנה על יצירתיות של אינדיווידואלים בתוך הרכב. זה קשור בכור ההיתוך הישראלי המאפיין ג'אזיסטים צעירים מוכשרים ומאותגרים, שהם ספוג של השפעות ומוכנים לפרוש ביחד קשת של צבעים. אלא שההבדל בין TWL להרכבים רבים בג'אז המקומי הוא בפרמפורמיות – ביכולת להפוך ג'אז למוסיקה שמזיזה, מוציאה קריאות התלהבות מהקהל. לא מוסיקה של אנשים שמסתפקים בנגינה.
גיליתי אצלם תהליך של התמקצעות, הרוגע של יונתן אבישי בפסנתר, הוירטואוזיות של אבישי כהן. ההנאה והעונג של עומר אביטל. התחושה היא שהתחזק הקשר בין הנגנים לעומת הטור הקודם. ההרכב הזה נשמע כבר פחות ניסיוני, יותר נינוח בפורמט הג'אזיסטי, הגם שהנגנים היצירתיים האלה מושכים לכיוונים שונים. יונתן, למשל, אלתר על רקע קריאת שיר של זלדה. נוצר מימד יפה של פואטיקה ושל ג'אז.
ביבופ, ג'אז מיינסטרים, רוק, וורלד מיוסיק? לא יודע, אבל בזה בדיוק המיוחד בחבורה הזו שהיא עושה מה-בראש-שלה, ושאחרים יגדירו. מה שבטוח: הערב אינו רק חיבורים של כל-מה שכל אחד מהם מביא, אלא נוצר איזון יפה, בלי אגויים גדולים של הנגנים ועם הרבה פרגון הדדי. חווית ג'אז מסוג אחר.
