בשישי אחה"צ, זמן מבורך להופעות, שמעתי שנסונר ישראלי, מגע קלאסי ורוקנרולי בפסנתר, שירים עירומים מליווי, שלובשים שכבות של הבעה, מעוטרים במוסיקליות ממדרגה ראשונה. מרגע ששלומי שבן מניח ידיו על קלידי הפסנתר, השירים המוכרים מהדיסק מקבלים נפח אחר. שבן לא זקוק מתברר לעיבוד סימפוני ולא לקצב של גיטרות-בס-תופים. הוא עושה את זה הכי טוב בעצמו. חוזר ללחן הבסיסי, לא מפני שהוא בורח ממורכבות תזמורתית, אלא משום שכפסנתרן הוא מסוגל להעניק לעצמו יותר
מאשר הרכב מלווה ומפני שכפרפורמר הוא ניחן בכישורים תאטרליים, ציניות מושחזת,הומור סרקסטי. הכל כחלק מקונטקסט. אצלו קודם בא הרעיון של הטקסט, שהוא המניע למנגינה והליווי. וכך, מופע שאמור להיות אינטימי הופך לקברט תוסס, מתובל בהערות מושחזות ומצחיקות בין השירים, ביצועי פסנתר מגוונים, מבאך ועד ג'רי לי לואיס, לירי, סינקופי, מלא בטחון, עושה תיאטרנטו של מוסיקה.
שבן בוחן דברים מנקודת מבט צינית, במיוחד יחסים עם נשים, וגם כשהוא לירי רומנטי, מבצבצת נימה בקורתית. המופע זורם בקצב הפסנתר שלו. האתנחתאות הם לאיזו הברקה מצחיקה, או קטע פרודי על שירי א"י. אבל מאחורי החיוכים מסתתרת דרמה. על שבן אי אפשר לדבר במונחים של להיטים. סוף סוף זמר קברט בעברית. כל
שיר מוכר עובר מחדש דרך הפריזמה שלו כפרפורמר וכמוסיקאי יוצר, כולל אדית פיאף רנדי ניומן ומאיר אריאל. לרוץ לשמוע אותו.