אלברשטיין מתבוננת בסיטואציות מקומיות, סיפורים קטנים "מהחיים", אנשים בשולי החברה, חלקם על רקע החצר האחורית של תל-אביב. ב"מוצאי חג" שרה חווה בטון נוגה על אנשים בסוף יום בחוף הקאונטרי כשהם חוזרים למכוניותיהם, צועדים "מקודש לחול, מחופש לעול". שיר ציני? הטון של אלברשטיין משדר עצבות ומועקה של חוסר אונים. אולי דאגה.
ב"נדל"ן" היא עולצת במקצב אפרו –קריבי. שיר שאומר משהו די סתמי על שגרת מעברי הדירות. ב"וורה מבוקרשט", סיפור הישרדותה המופתית של מטפלת סיעודית בארץ, זה האידישקייט האלברשטני המוכר. וזה כבר סיפור שאומר דברים. "וידאו שחור" על צילום וידאו בארצו של ישו הנוצרי זוכה משום מה למקצב דרום אמריקני. אלברשטיין מאוהבת במקצב הזה שמלווה גם את "תהילים קטנים" על חוזרת בתשובה שחוזרת לפאב האהוב עליה כדי למכור תהילים קטנים.
רק מעט מהשירים כאן יכנסו מן לרשימת הקלאסיקה שלה: "צל" הוא שיר על סוגים של צללים בחייו של האדם, הצל הפיסי והצל המטאפיסי. שיר מינורי עם מנגינה ייחודית בדואט יפה עם ברי סחרוף. "אהבת חסד" נכתב על רקע בית כנסת ישן וקטן ברחוב אברבאנל בשכונת פלורנטין, על מתפלל בודד שבא לקבל את פני השבת, ואני שמתגעגע קצת לאלברשטיין המופלאה של פעם, קיבלתי הפעם את מבוקשי.
אהבתי את העיבוד ה"צועני" ל"יום שישי בלילה" שעוסק בתל-אביב של פועלים הזרים ("מוסיקה צוענית מסייעת לשנות את המציאות, מרחיבה את גבולות התחנה המרכזית עד רומניה") ואת "פליני בניו-יורק" שיר קטן ומקסים עטוף בצליל נוסטלגי נוגע ומגיע. סלט של מנגינות ומקצבים, ולא תמיד ברורה מהות בחירה הסגנון המוסיקלי. אלברשטיין מנסה לגעת בדברים, אך לא תמיד מגיעה לעומקם. דיסק טוב, אם כי לא דיסק מהסוג שמכנים "דיסק חיים", אם יש דבר כזה.
