הופעה במועדון "זאפה" ת"א

סטייסי קנט

4/5

כל עידן מצמיח את זמרות הג’אז הגדולות שלו. הן אינן רבות, וטוב שיש סטייסי קנט אחת. ב"זאפה" דחסו לה 2 הופעות כול ערב במשך שלושה לילות. מספרים כי בדוכני הג'אז בארץ, היא פופולארית כמעט כמו דיאנה קראל. יש לה 6 אלבומים, פרסים יוקרתיים (פרס זמרת הג'אז הטובה ביותר של ה-BBC לשנת 2002) חמושה בהרכב מצוין – ג'ים טומילנסון בסקסופון טנור (בעלה לחיים), דיוויד צ'מברליין בקונטרבס, גראהם הרווי פסנתר, אבל ללא מתופף, שהיה מתוכנן להגיע.
בשיערה הקצר, במבנה הגוף היא כזו "ג'ולי אנדרוזית", שרה שקט, קול דק, כמעט לא לוחצת, מחייכת הרבה, אולי יותר מדי, אבל מצד שני – מדוייקת מאוד בפרייזינג. קנט שרה שירים ממחזות זמר ("אוקלהומה") , קאברים לסטנדרט'ס, רוג'רס והרט, אוסקר המרסטין, אירווינג ברלין.
קנט היא זמרת ג'אז פלוס, יודעת להיות חלק מריתם סקשן, להקשיב לנגנים, לנהל דיאלוג. וגם לטפל בטקסט ברגישות, לחבוק כול שיר אל חיקה בלי מלודרמות מיותרות. היא שרה בלדות בסנטימנטליות לא משתפכת, מעומק אמוציונאלי, באיפוק אלגנטי, בשליטה נפלאה בקול, יודעת לעבור גם לג'אז עם קריצת עין כמו Makin Whoopie, ולגעת בסופט רוק כמו You've Got A Friend של קרול קינג.
קנט מצליחה להעביר את התחושה, משהו שקיים בין המילים, ליצור סאבטקסט של אווירה. לקנט יש את זה, גם בזכות מלוויה. ובמיוחד הסקסופוניסט טומילינסון, שמנגן בטנור מאוד סופט ורילקס בטונים שמשדרגים נפלא את העזר כנגד ובסולואים ששייכים רק לו. רק חבל שבהרכב לא היה מתופף. הקצב קצת חסר לי.
הישוו אותה לבילי הולידיי, לאלה פיצג'ראלד. קנט אינה זו ואינה זו. אבל בהחלט משתייכת לליגה הזו. הייתי אומר – פה ושם חסרה לי אצלה מידה של "בלוזיות", משהו שמגיע ממקומות "שחורים" יותר. נשמעה לי לעיתים קצת אולד פאשנית. מצד שני היא בורכה בדיקציה וב"פילינג" אותנטיים שלא שומעים בימינו מזמרות ג'אז. זה הסגנון שלה. ג'אז קלאסי-רומנטי, אינטימי, מושר בקפידה רבה, בתחכום, גם באהבה רבה.

 

על האוסף של סטייסי

על In Love Again

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן