נועה לביא, בדברי ההקדמה לאלבום המרובע שיצא במלאת שנתיים למות אביה, אומרת: "אבא שלי לא רצה להפסיק לשיר, ובגלל זה – רצה להמשיך לחיות".
ועוד מספרת: "בילדותי תמיד בכיתי כששמעתי את אבא שלי שר את ,הקטר 70414' שיר שאומר: "הקטר גם לא חלם שזה עתיד לקרות, שאת עצמו יביא פעם לבית קברות"… גם אבא שלי היה בטוח שהוא יחיה וישיר לנצח.
כבר שנתיים שאריק לא איתנו. האירוניה היא שצריכים להמתין למותו של אמן, כדי לקבל אותו בכריכות כרום מהודרות. את עטיפת הדיסק מעטר דיוקנו כפי שציירו אורי ליפשיץ, ואין כמו ליפשיץ לצייר את אריק בקווים האלה, הכול-כך מאפיינים-משקפים.
דחסו שישה תקליטים שהקליט בין השנים 1973-1982 לשלושה דיסקים והוסיפו רביעי – כבונוס – שירים נדירים, חלקם מתוך תקליטי שדרים, חלקם מהופעות. 35 שירים מתוך ה-75 מופיעים לראשונה ע"ג דיסק.
מה יש ב"הנדירים"? – "קומתך הזוהרת בשמש" שאריק הלחין בסמוך למותו – מילים של עמוס קינן ולחן של אילה אשרוב, שירי ציני מחוייך על גברת מהכנרת שבגליל שנסעה לאמריקה לעשות עסקים, למכור חולצות וג'ינסים בווילג'.
"אשתי הקטנה" שאריק לביא כתב ועידן סוכולובסקי הלחין – שיר שהוא מעין וידוי מחאה על החיים המאכזבים. וגם "בפינה ברחוב פרישמן" (1982) שאילן מוכיח הלחין לאריק, על אותה פגישה עם האישה בשמלה המשובצת שמעולם לא התקיימה. והנה, לראשונה אני שומע את אריק בעיבוד מיוחד לסולו גיטרה, שעושה מזה בלוז. בלוז ישראלי. ואחר-כך מגיעים כמה המנוני שלום שיצאו רק על תקליטי שדרים, ו"החגיגה נגמרת" של נעמי שמר.
יצאתי למסע האזנה של כ-3 שעות של 6 אלבומים בשלושה דיסקים, מ"שיר הוא לא רק מילים" (1974), "דיוקן" (1975), "מתש"ח באהבה" (1973), "הפרוטה והירח" – שירי הצ'יזבטרון עם שלישיית שוקולד, מנטה מסטיק (1978), "אריק לביא שר" (1980), "קרוב לפנות בוקר" (1982) זה אריק לביא שמעוור את בלוטות הנוסטלגיה בקלאסיקות של "אנקש", "את חכי לי", "אני מאמין".
שנסונר ארצישראלי. הצירוף הזה של סטורי טלר, טרובדור רומנטיקן שמצליח להעביר את התכנים והנופים המקומיים שנספגו בו, מרחוב פרישמן פינת גורדון ועד חופי הכינרת וכפר יהושע
טרובדור – כי זה הלך איתו גם בחלטורה לעובדי תנובה. פשוט, בלתי אמצעי, ממזרי. לא איבד מרוח הנעורים.
מוסיקלית, לא הסגנון הוא שיגדיר את קווי המתאר של אריק לביא, אלא הטון שעובר מחדות נוקשה לחום רך, הטמפרמנט התזזיתי, הפיסוק בשירה. הדיקציה. אריק לא היה זמר ג'אז, אבל באוריינטציה הוא שר כמו זמר ג'אז. הוא היה הפרנק סינטרה הישראלי. העביר לא רק טקסט אלא את הסאבטקסט. אחד ויחיד. לא היה ולא יהיה אריק לביא שני. והנה, באוסף הזה, הוא זוכה לחיי נצח.
