הוא יכול לנשום אותה בתוך סופה. יכול להציל אותה ואותו מליפול. ומה מסקנה? האהבה נשארת אנחנו נגמרים, גם מתחלפים. שגב לוקח את המלל הפשטני אל פופ קצבי לא מהמתוחכמים. אתה מחפש להזדהות, להינעל על זה, וזה עובר ליד.
בואו נגביר קצב ל"נצמד ללב". גם כאן על הבינו ובינה. כל הדרך היא למעלה אינה מביטה רצה הלאה, חוזרת על אותם שקרים. הנה עוד אוהב מתוסכל. הטמפו הדאנסי לא עושה מזה דרמה. יש משהו די אופטימי בפופ של גלעד שגב.
בשיר השלישי "סליחה" מבקש הבחור מה"בייבי" שלו לסלוח לו על שהשאיר אותה חשופה. קול דק רגשני. כאן שגב נגרר לקיטש של דמעות, למרות שהטון הטנורי נשמע כיוצא מהלב, הטקסט מאיים להרוג את השיר המלודי הזה. מי משתמש בשיר עברי במילה "בייבי"? באפיזודה הבאה "בחדר שלי" – שקט לו ועצוב לו מדי בלעדיה. הוא ישאיר דלת פתוחה. יש לו עדין מה להציע בחדר שלו. כאן שגב נכשל בניסיון עקר בקול רועד לבטא את משבר הפירוד. זה כאילו עברי לידר. לידר עושה את זה טוב יותר.
"הפחדים שהכנסתם כשגדלתי הם שולטים בי כול הזמן", ממשיך שגב בטון ולא משכנע ובמוסיקה קצבית די אנמית, וזוהי פסיכולוגיה מרופרפת. ועד שיר פגיעות על האוהב שנהיה מושלם רק כשהיא נשברת בשיר הכי "הכי מושלם", ואני מתקשה להאמין לטקסטים כאלה.
ובהמשך מנסה שגב לספר על "מאמי" הבוכייה ש"אינו ברורה לו" בעיבוד טיפה יותר רוקיסטי, שיר מינורי על מי שאיבד את עצמו/ ביזה באהבה ומתנחם בחבריו שלא ינטשו אותו לבד ("החברים שלי") מעין וידוי אישי מתבכיין שאף הוא נושק לפשטני.
"רוח ים", שבא אחריו הוא משב קצבי רענן אחרי אפיזודת ההשתפכות הלא מוצלחת. (ראה דגימת סאונד למטה) "בעוד שנייה את נופלת איתי לתוך עומקים של הפחד". שיר פשוט אבל לפחות לא יומרני, קולח במלודיה ובקצב. והסיום "תקפוץ" הוא ניגוד הקוריוזי מוזר לכול אלבום הבינוני הזה.
שגב נכשל במקום בו הוא רוצה להעמיק. הוא זמר ומלחין פופ מוכשר שמנסה להיות אמין ורגיש, אבל למרות זאת לא הצליח להגיע כאן אפילו לארבעה שירים שישמשו עוגן איכות לאלבום.