לא פשוט להבין-לנתח מה החזיר את שושן-שרי-פוקס לאור הזרקורים בגדול. גם הדור שלא ידע אותם, בשיא פריחתם לפני שלושים שנה, זיכה אותם באהבה, כזו שהם לא ידעו כאשר הלהיטים האלה הושמעו אז נונסטופ ברדיו.
הצירוף עם כול להיטי הפופ-רוק-דיסקו-קאברים, התברר בשנתיים שהם מופיעים כטריו כנוסחת רטרו מצליחה.
לא שלשלושה היה מה לחדש: הם מחזרו חומרים, שגם בזמנם לא נחשבו נכסי צאן ברזל של הפופ המקומי. להיטים של מצעדי פזמונים, קלילים עד לוהטים, וממש לא "חשובים" ("יום יבוא", "זה הרגע לאהוב", "שש עשרה מלאו לנער", "יש לי יום הולדת") מול המוסיקה של נפילי השבעים – שלום חנוך, מתי כספי, יוני רכטר, שם טוב לוי, שלמה גרוניך. אבל המפיקים שחררו בלון ניסוי, והתברר שהקהל לא דורש מהם יותר מזה. רק חומר מוכר ולעוס.
והאמת: כשהגעתי להופעה של השלישייה לפני כשנה וחצי בקמלוט הרצליה, רף הציפיות היה נמוך מאוד, אבל נדהמתי לראות אנשים רוקדים את השירים האלה, שרים-מתרפקים בגעגועים.
מה שהתברר מעל לכל ספק: לא רק שעוזי פוקס ושרי לא איבדו דבר מיכולותיהם כמבצעים. במהדורת 2003-4 הם נשמעו מלוטשים יותר. פוקס שר "ילדונת", בטונים חמים עמוקים שהאפילו על פוקס מודל 1970, גם בקאבר שלו ל"עם מעט עזרה מידידי" בטונים ג'ו קוקרים.
שרי עם "דם חם" – רוקיסטית וזמרת דיסקו שלא איבדה דבר כמבצעת גם בחידוש שיר כמו "לעולם בעקבות השמש". שושן – נשאר שושן. לא פחות, לא יותר.

בקמלוט זה נשמע חם עד לוהט. בדיסק – פחות. מה שעל הבמה נשב כמשב רוח נעורים בעוצמות חזקות, מתברר כפחות מלהיב בהאזנה לדיסק, וזה כמעט טבעי, כי במהות הרנסנס של השלישיה מתבסס על האנרגיות שזורמות מהבמה. דיסק הוא מדיה אחרת.

מה שנותן חומר למחשבה: למה הם לא הלכו על די.וו.די? זו הייתה יכולה להיות תזכורת הרבה יותר מדליקה מאשר הסי.די הזה.