וכבר חשבנו שאנחנו הולכים לקבל את תקליט חייה, אבל גם לואי להב הגדול לא ממש עזר לגל להגיע לזה, אבל גל תמיד נמצאת ליד. וזה קורה כבר ב"ראש השנה שלך" לפי צרוייה להב ללחנו של שלמה ארצי. הלמות התופים, נפח של סאונד. מאוד מדונסס. טקסט שמורכב מרסיסי זכרונות, מילים קשות הנוגעות באימי השואה, וריקי שרה באיזו קלילות, נמצאת ליד השיר. וזה יפה מדי מכדי לחדור לעצמות.
שלמה ארצי כבר מצליח להסתדר בלי החליפות של לואי להב. ריקי כנראה מאמינה שזה יכול לעזור לה, ואשרי המאמינה.
והגם שהקרדיט לקוסם הסאונד הוא כרגיל אדיר, אתה שואל אם להב כמפיק מוסיקלי טוב יותר לגל ממתי כספי, שהלחין, עיבד והפיק לה את אלבום "נערת הרוק" או "ילד אסור, ילד מותר". דווקא כספי איתר בה צבעים רוקיסטיים יפים.
להב, מקצוען מבוקש ומחוזר, ניסה גם הפעם מקצב וסאונד כתפאורה על פני עיבוד ואינטרפרטציה, ודי יפייף אותה.
ההומור ב"חפש בי" מאת חנוך לווין מוחמץ, וריקי מתייחסת לשיר באותה נואשות דרמטית כמו בשירים אחרים, אבל זה לא הטקסט הזה. גם "היי שקטה" לפי רחל שפירא ולחן של פוליקר על תחושות נשיות של "כאילו" ועל שעת הרגיעה שהגיעה כי אין ברירה – די מוחמץ. גל לוחצת על הדוושה, אבל מי אמר שתמיד צריך להגיע לאוורסט של התחושה הרגשית?
יש מקצוענים שיודעים לתפור למידותיה, אבל אני הייתי רוצה לשמוע אותה בשירים פחות "תפורים", פחות התייפייפות של כאב, פחות הדרמה של החיים בכל מחיר על רקע דאנס מיוסיק.
גם שיר של ארצי, "סרטי אהבה" זוכה לטיפול שבלוני ממש כמו ש"אשה בשחור" לפי רוטבליט הוא שיר סתמי, וגם כאן נופלת גל למלכודת ההפקה של להב.
ב"תפילות הילדים" לפי צרוייה להב וריקי עצמה, טקסט שקסמו בנסתר על פני הגלוי, מרגישים עוצמת החוויה האישית. על אלהים של בית צעירות מזרחי, על ילדה ממסיון, על תפילות ילדים שלא בוכים לאף אחד. המנגינה של פוליקר, המינורית, היא מהסוג המוכר והמרגש. גם "צופייה" לפי חנוך לווין ללחן של שם טוב לוי על אחת שחוותה הכל בחייה, ובסוף מתה בתאונה בצומת רעננה מבלי שידעה את פשר חייה. זה הולם את הטקסט, וגל חוזרת לעצמה, דרמטית במינון, אנרגתית בטבעיות מתבקשת.
