"שנינו אבודים זה בזו בעיר של זוהר ואבק", שר אשדות ב"עם כלות הסופה", מילים של אלונה קמחי. שיר על גורל משותף בעיר הגדולה. מנגינה אינטימית. הרמוניות שהזכירו לי סיימון וגרפונקל. זהו אשדות של נגיעות במבוכות, חיים על הקצה, קיום הזוי ושביר, חיים בין מציאות לחלום.
יהלי סובול כתב לו "במרחק נגיעה מכאן". ניסיון לגעת בעולם מקביל, שבו "אנחנו אוהבים" תמיד, והמנגינה היפה אינה עומדת במבחן הזמן.
נגיעה פוליטית: על סוחרי המלחמה שעוטפים את השקרים שלהם בכחול לבן. "אבנים" הוא שיר שהמוסיקה שלו הזכירה במשהו את שלום חנוך. אבל לעומת חנוך, אשדות אינו זועם, לא זמר המחאה החדש. אין כאן זעקה דרמטית.
את אשדות מאפיין הטון הרומנטי-נוגה הלא לחוץ, ואולי חסר פה ושם מרחק של נגיעה אחת כדי שהטונים האלה גם יחלחלו יותר עמוק. בשירים אחדים, זה קצב דאנס רך שמלווה את המנגינה. "אני נוסע אל עצמי לבד" שר אשדות ב"הדיבוק". יותר מיוחד – "לאחת אשר בגן עדן" של אדגר אלן פו בתרגום דליה רביקוביץ, שיר אהבה על חלום נפלא ומר.
ויש לו השיר שגורם לי ללחוץ REPEAT בשלט – "כול האור שרק אפשר לשאת/בלי להסתנוור בלי להישרף עד כלות". אשדות ואלונה קמחי נפגשים. זן השאנסון. היפה, טקסט טוב שהוליד מנגינה ואלסית קסומה.
בטוח שארבעה חמישה מהאלבום יצטרפו ל"מה תאמרי אם אפגוש בך פתאום", "מלך שלי", "הירושימה שלי". לא שגיליתי משהו חדש ומסעיר על אשדות, אבל הדיסק מוכיח מחדש שאשדות הוא יוצר רגיש ומלודיסט משובח, שמצליח ליצור קשת מוסיקלית מקורית שמשקפת בצורה אותנטית את המבוכות, השאלות, הריגושים שמבעבעים בו היום.
