Jay Beckenstein, מיסד להקת Spyro Gyra האגדית לפני למעלה מ- 25 שנה ומי שנודע כאתלט המדלג בין סגנונות מוזיקליים – סקסופון.
Julio Fernandez, יליד קובה, שהיה אף הוא חבר ב- Spyro Gyra, ובלהקה ההיסטרית Buena Vista Social Club – גיטרה.
הברזילאי Cyro Baptista , שהופיע עם עם פקיטו דה ריברה, קייטאנו וולוסו, מריסה מונטה, ג'ון זורן פול סיימון, סטינג – כלי הקשה.
Francisco Centeno שניגן לצד ארית'ה פרנקלין, מרווין גיי, דיאנה רוס, גלאדיס נייט, וויטני יוסטון, בט מידלר, מייק אולדפילד – בס.
שירים: נשיקה גנובה, האישה שאיתי, איסלה מוחרס, במהרי היום, דניאלה, סיגליות, מה תעשי,הצ'ילנו בוייס, עדיין, זמן רכבות (טיים אופ טריינס), אין דה סנו (בשלג), זה הכל או לא כלום, הסיפור של סירו, פתחי הדלת (אבדה לה פוארטה), בוכה אל הקירות, מה בוי, פארקינג קומפלטו.
זה הערב המלהיב ביותר ששמעתי מברוזה, ובעיקר בזכות לגיון הזרים שהוא הצליח לייבא לערב הזה. לא בטוח שמישהו מזמרי ישראל מסוגל להביא הרכב כזה ללוות אותו. המדהים הוא שכולם עשו את זה בהתלהבות אדירה, כאילו הם מופיעים עם ברוזה שנים, במיוחד סירו בפטיסטה בפרקשנס, שנותן הצגה פרטית וממשי להיות מחובר.
בפטיסטה הברזילאי הוא שנתן לברוזה את הטאץ' הלטיני קובני קיבל ברוזה, גם מהגיטריסט Julio Fernandez (גם הוא חבר "ספיירו ג'יירה" בעבר). תרומה של ממש הייתה לנגן הבאס הנודע Francisco Centeno. איזה קצב בשרני הוא הפיק מהכלי. וכמובן, הסקסופון סופרן (בקנשטיין) שהוסיף לברוזה אלמנט סמות' גאזי מלודי מחניף.
כול מה שברוזה יכול לבקש מריתם סקשן חי, שמח צבעוני וקולח – הוא קיבל מחבורת הסופרגרופ שהתייצבה מול הסועדים במועדון.
,Jay Beckenstein הסקסופוניסט מלהקת "ספיירו ג'יירה", הצטרף בפתיחה ל"נשיקה גנובה", קטע אינסטרומנטאלי שהקליט עם ברוזה לפני שנים בניו-יורק, ואז כמעט באופן טבעי עברה החבורה ל"דניאלה", ל"בצהרי היום" של מאיר אריאל ול"סיגליות" בעברית ובספרדית, ומי שהשיר הזה כבר יצא לו מכול חור, צריך לשמוע את ברוזה בגרסה הזו.
ברוזה הוא מזן הזמרים הקוסמופוליטיים חובקי עולם, שמצליח לחבר בין נגנים וסגנונות, עובר בקלות מספרדית לאנגלית, שוזר בין פופ לפלמנקו, ומתבל בטאץ' לטיני.
אחרי ביצוע יפהפה של "הכול או לא כלום", הגיע ברוזה ל"פארקינג קומפליטו" החדש, ול-Abre La Puerta, "פתחי את הדלת", והנה גם הפלמנקו נכנס למופע בדלת הראשית.
על הטמפרמנט של ברוזה אין הרבה מה להוסיף. הוא ממשיך לעשות את זה בישיבה, מחובר חזק לגיטרה, מוציא דברים מפתיעים מהמיתרים האקוסטיים, מאלתר עם נשמה.
אבל ההתחדשות שלו בערב הזה, כמו ב"פארקינג קומפליטו" היא ביכולת להיפתח, ללכת על עיבודים לטינו-אמריקניים עשירים, ומבחינה זו, ברוזה היום אמן מוסיקת עולם בכול מובן.
ההשראה הייתה הדדית. גם הוא גם הם מה-זה נהנו. ועובדה: הנגנים שרו את המילים בעברית בלי להבין מילה. מה שעושה קצב, מה שעושה מוסיקה. מה שעושה העיבוד. וברוזה יצא מהערב הזה משודרג טורבו. ככה הוא צריך להופיע.
ולסיום נזכיר גם את הצליל נהדר ב-DTS, הקצב מדביק, ואת הטמפרמנט של כולם.
