צלילי הפסנתר היפים של דניאל סלומון בפתיחה הם אולי האלמנט היחיד היפה בשיר הזה. דניאלה פיק שרה בלדת ייסורים שמנסה להבהיר את פגעי עזיבתו כמו למשל – "חולמת על ביחד ותמיד לבד". אני מתקשה להזיל דמעה איתה. קולה מאנפף עד צורמני, ההבעה צעקנית עד היסטרית, הטקסט לא מתעלה מעל גובה של שרבוט נעורים היסטרי, שזה אינו אפילו קיטש ברמה סבירה. פיק חושבת שאם היא תעלה על גדותיה מרוב תשפוכת רגש – היא תרגש. זוהי כמובן טעות, ואם לואי להב לא הצליח להבהיר לה את זה, אולי אבא צביקה?
