מול הבניין הכי אלים בתל-אביב, שמש לבנה, סוגרים לו את השמיים. מול הבניין הזה , מאופר, מסוחרר, מאלתר חיים, מסתיר עוד התמכרות – מבקש שיעירו אותו כשהכול ייגמר.
ארליך מנסה לתאר סיטואציה ברוק קצבי, אלא שהטקסט הלא הכי אמין מתקשה לעבור-לחלחל בטון היבשושי משהו של ארליך. לארליך אין שום ייחוד בהבעה, והביצוע שלו לא מוסיף לאיכויות של השיר שנשמע אפלולי משהו, אבל שטוח, בטח לא מרגש.
2 תגובות
השיר נשמע הרבה יותר טוב , כמו הרבה מהשירים של ארליך , בהופעה בישיבה , שם ביצע את שיריו בגירסאות מינימליות . אבל עדיין מלך .
אני לא מסכים עם דבר הביקורת אודות ארליך.
אני חושב שהשיר לא בא לרגש אלא להטריד ואת זה הוא מצליח לעשות בשקט שלו ובמונוטוניות לכאורה.
הקצב הזה הוא בדיוק הקצב של ת"א, הזיוף והאמת, ההמוניות והאינטימיות עומדים זה מול זה.
הדואליות וחוסר האונים חוסר הכיוון.