באחת המודעות שפרסם מועדון זאפה, הופיע לצד שמותיהם של רון קרטר וראסל מלון שמו של הפסנתרן מלגרו מילר. ואמנם, זה הפסנתרן שניגן בהקלטה המקורית של הדיסק The Golden Striker שיצא ב-2003 לצד רון קרטר בקונטרבס וראסל מלון בגיטרה, אלא שלזאפה – מילר לא הגיע.
כששומעים את הנגינה של מי שהגיע במקומו סטיבן סקוט, ממש אין מקום לתלונות. תסמכו על קרטר. הוא אוהב את הפסנתרן הזה (ומרבה להופיע איתו) לא פחות מאשר את מלגרו מילר.
הענקים מחוייטים ומעונבים, מחייכים חיוכים מנומסים. יוצרים תחושה של ערב קאמרי קלאסי. ובאמת, שמענו ג'אז שהוא מעין פרפרזה על מוסיקה קלאסית. הייתי מגדיר אותו – ג'אז מיינסטרים מתוחכם. הפורמט הזה של גיטרה-קונטרבס-פסנתר, טריו ללא תופים, הוא מאוד ייחודי בג'אז, בעל פוטנציאל מוסיקלי בתנאי שהוא מאויש בנגנים מעולים.
הם התחילו ב"עלי שלכת". הנגינה של סקוט בפסנתר הרמונית מאוד, עשירה, מלווה את עצמו בקולות תוך-כדי-נגינה. ראסל מלון בגיטרה – מדוייק, אלגנטי, מייצר צליל ענוג בגיטרה, והמבט שלו מרוכז במי שניצב זקוף ליד הקונטרבס – רון קרטר . קרטר מנגן בהבעה כמעט מיוסרת, בעינים עצומות. האם עד כדי כך הוא משקיע נשמה בנגינת הקונטרבס? קרטר הוא מהנגנים הפתוחים בג’אז, ובנד-לידר טבעי שיודע ליצור דבק בין נגנים, אבל למרות שבס אינו כלי סולו טבעי, קרטר משאיר זמן סולו ניכר.
רון קרטר האגדי כנראה אינו יכול להרשות לעצמו להישאר שווה בין שווים.. באצבעותיו הארוכות הוא מפיק מהבאס עושר קצבי ומלודי יוצא דופן. עם זאת הייתה הרגשה ששני הענקים שלצידו מרבים להסיר בפניו את הכובע, משאירים לו לעיתים את ההצגה על חשבון סולואיים שלהם. קרטר הלך על סולואיים וירטואוזים, מאוד "בשרנים", טכניקה נדירה. אבל מעבר לזה יכולת לחוש את ההקשבה ההדדית, איזושהי הרמוניה פנימית שעוברת ביניהם, במיומנות המקצועית גם בקטעים הליריים (בלדות), גם בסווינג הקצבי (The Golden Striker) ובהדרן הבודד שסיים הערב – הסטנדרט – "יום אחד הנסיך שלי יבוא", שעשה חשק לעוד. מה לעשות שב"זאפה" הענקים מקיימים 2 הופעות בערב, והם קוצבים לעצמם מסגרת של שעה ומשהו. אבל בשביל לשמוע רמת נגינה כזו בלייב, גם שעה סולידית כזו מספיקה.
