"מצאתי חרוז, מצאתי את הבלוז, מצאתי בי כוח להמשיך לזוז", שר ומבשר פישר. יש אור בקצה המנהרה שלו. הגיטרות מצלצלות יפה, מעבירות תחושת בלוז, הביצוע הקולי פחות, מגומגם משהו, לא שואב אותך לתוך השיר. הטקסט הוא יותר "הרצאה" על מה שהבנאדם מצא , מאשר ביטוי מקורי של תחושות.
פישר ממשיך להרצות: "כול כך הרבה דעות יש בעולם, כול כך הרבה אמונות יש לו לאדם" בשיר הבא, "אור", מבקש הזמר שיקשיבו לתפילתו. גם כאן מתגנב הבלוז בנגינת מפוחית, לחן לא רע, אבל הביצוע מחבל בתוצאה הסופית.
לא ברור אם יש הגדרה למהו זמר טוב. קול החצץ של ג’ו קוקר עושה לי את זה. קול הבריטון הלא משוייף של פישר – מתקשה לחלחל, למרות שאני בטוח בכוונות שלו. "שיר המשך", כיסוי ל"טרמינל לומינטל" למאיר אריאל הוא התחכמות. במקום המלצת הרופאים להגיע לטרמינל לפישר המליצו להחליף מקצוע. פישר עשה כבשלו בטקסט של אריאל, שינה, השאיר שורות. פישר מצדיע לאריאל ונשאר בצילו. אז הציעו לו להחליף מקצוע.
"לא פוחד" (ופעם אחת הוא שר "לא מפחד". למה התעקש על הטעות?) הוא שיר איטי בו מצהיר הבנאדם שהוא לא פוחד משומדבר. גם מאהבה. אז מה? המוסיקה והביצוע לא מוסיפים תובנות להבהרת הקטע הזה. מצד שני, מבקש הכותב "לא לדעת" כלום, מה שעומד בסתירה להצהרה שהוא לא פוחד משומדבר. שיר רוק בביצוע קצת היסטרי.
"הבן של יוסף ומלי" הוא שיר אוטוביוגרפי. סלואו שנסוני, מושר מהבטן . "אני מי שבא לי ואני לא צריך כמעט אף אחד שיגיד לי מי אתה". גם "שיר קצר של חורף" מושר נכון בהתאם ליכולותיו, ברגישות לא יומרנית.
פישר רוצה לומר דברים, לא תמיד זה מוגש משכנע, לא תמיד מתחמק מהנדוש ("תאמינו לי הכול חלום") מתקשה להיות זמר בלוז/רוק/פופ בעברית, יותר אמין ומשכנע כזמר בסגנון השנסון ("ימים ימים", "רק משחק", "ואז") בסך הכול, את תעודת הזהות האומנותית של פישר אני מתקשה לזהות מהדיסק הזה.
