אני שולח את המילים לפרשון שני, מה שנקרא סקנד אופיניון. (אולי לשלמה ארצי?) מבעד להפקה הדחוסה, הקולות המאנפפים, ההרמוניה (סחטיין עליה) בוקעים קולות מיוסרים, ועד שלא הנחתי את דף המילים מול עיני, לא האמנתי למשמע אוזני: הוא (המזמר-דובר) מבקש ממנה להתרגל לתנוחה מסוימת, לבעוט את השד (?) לגרש את עמה (?) מדמה. הוא עצמו טוען שאין לו זמן לגדול, ולבסוף בסיום משתחרר לו, כמאמר המשורר אריאל מאיר משפט חבל"ז: "בשפה של סופרים/ את יפה ככתב ידך/ אני קורא אותך". ואללה. תשאלו מה הקשר? תשאלו. אין לי תשובה. דווקא המוסיקה מיוחדת, אחלה סאונדים, הפקה מדופלמת. אבל מה הם רוצים מחיי?