צליל הפסנתר על הפתיחה דווקא מבשר טובות, כאילו אנחנו הולכים לקבל לפחות מנגינה צביקה פיקית דרמטית כזו, אבל אז מגיע – כן כבר על הפתיחה – האנטי-קליימקס: דאנס קונבנציונאלי, קול מאונפף קר ופלאטי. הקשבה למילים מקלקלת עוד יותר. היא הייתה מוכנה לחזור אליו באופן זמני עד יום שני, מאבדת הכל בגללו, והעצב שלה נעשה אישי. מה זה עצב אישי? יש עצב מסוג אחר? אמא מירית שם-אור הייתה יכולה להעניק לבתה משהו מוצלח יותר מאשר גיבוב המילים העקר הזה. מצד שני, לא השיר, לא הקול שווים טקסט רציני יותר.