טוקסידמון היא עדיין האלטרנטיבה. החבורה האמריקנית המיתולוגית שהתאחדה אחרי שנים ארוכות לצורך אלבום ("קבין אין דה סקאיי") והופעות, בונה "תסריטים" שמתורגמים לסאונד די מוזר, מוסיקת "פרינג'" עם השפעות וציטוטים מג'אז מיילס דיוויסי, מוסיקה אלקטרונית גרמנית, מוסיקה איטלקית, גל חדש שנות השמונים, וולווט אנדרגראונד. החוכמה היא לחבר הקטעים האלה ל"סרט" אחד.
והם נמצאים בתוך סרט אחד. באוברטורה הם מבקשים לכבות את האור. הסרט מתחיל. איש האביזרים שלהם מאיר אותם בפנס, כדי להשיג אפקט של צלליות. אחר-כך הוא יקרין עליהם סרט במסרטה ישנה.
צריך לזכור שבליין ריינינג'ר הקים את טוקסידומון ב-1977 כקבוצת מולטימדיה, לא כלהקת רוק, חבורה שיצרה מוסיקה מאתגרת, עשירה מהרכבי הפאנק גל חדש, מאוד לא מסחרית.
היום טוקסידון מון מנסה לבנות קברט ייחודי מכול אלבומיה, כשהמספר שר בטון תאטרלי טקסטים בין אבסטרקט לביזארי.
27 שנים אחרי שהקימו את ההרכב בסאן פרנציסקו, בליין ריינינג'ר (כינור, שירה, גיטרה) וסטיב בראון (קלידים, שירה, כלי נשיפה) ממשיכים אקספרימנט , מוסיקה של זרם תודעה, שירים שמבטאים נויירוזות, התבוננות עצמית פנימית, ואת הארט-שאו הזה הם מלווים בוידאו ארט .
כדי לראות את הסרט של טוקסידו צריך לעצום עיניים ולהקשיב. זהו פס קול אורבני שנשזר בחיבורים של ג'אז מופשט, רוק וניו-ווייב שנות השמונים.
הם באו לעבודה, לא לערב שירה בציבור. שום ג'סטה לכיוון הקהל. הם על הבמה לנגן את פס הקול הזה. רוק יומרני? ועוד איך. אבל מי אמר שביומרה אין דברים טובים. אצל טוקסידון מון לא כול קטע הוא מאסטרפיס, אבל בשורה התחתונה, הם עדיין מיוחדים בדרכם הפוסט מודרנית המורכבת והבלתי צפויה.
