ג'ו מגנרלי – חצוצרה, וילסון "צ'מבו" קורנייל – קונגס. הרכב ישראלי: אילן סאלם – חליל, גיל זוהר – פסנתר, שי זלמן – תופים, אסף בליצקי – קונטרבס, אסף רוט – כלי הקשה.
אלתורים על מקצבים אפרו-קובניים בדרך כלל נותנים לנגנים הזדמנות לזרום ולהתענג. זה מה שקרה בדרך כלל בערב הזה, אמנם לא חגיגת סלסה, אבל ג'אז לטיני פריך בהשראת המוסיקה של דיזי גילספי, עם אלתורים ברמות טובות, שניזונו מריתם סקשן שהורכב מנגנים מקומיים, שהפתיע לטובה.
לבמה בקמלוט התייצבו שניים מהבולטים כיום בסצינה הניו-יורקית, שניהם מתמחים בג'אז לטיני. ג'ו מגנרלי ניגן כאן לפני למעלה משנה (על הההופעה ההיא) עם הפרקשוניסט הלטיני הענק ריי בארטו, זמן קצר לפני מותו בתחילת השנה. הפעם הוא הגיע עם נגן הקונגה וילסון קורנייל, ניו-יורקי ממוצא פוארטו ריקני.
קורנייל פחות דומיננטי מבארטו, וצריך להמתין לסולו אחד שלו (לטעמי, מעט מדי) כדי להבין מהו נגן קונגס. קורנייל לא הכתיב את הקו המוביל בערב הזה. הוא השאיר את ההצגה בעיקר לג'ו מגנרלי בחצוצרה ולחלילן שהצטרף אליו בקדמת הבמה – אילן סאלם, תגבור ישראלי משמעותי.
גילספי היה שדכן נלהב בין ג’אז ומוסיקה לטינית וגם אתנית. הוא המציא פיוז'ן תוסס של שמחת חיים בין המקצב האפרו-קובני לבופ כבר ה-1947, כשצירף את נגן הקונגס צ'אנו פוזו לתזמורתו. ג’אז עם תבלין לטיני. למגנרלי אין את האישיות התוססת ואת ההומור של דיזי. הוא בא לנגן. והוא מנגן מאוד רילקסי. כחצוצרן יש לו את כמעט כול מה שצריך, מלוטש מאוד, צליל חם, במיוחד כשהוא מנגן בלדה בפלוגלהורן או בוסה נובה מקורית משלו. את הוירטואוזיות קיבלנו יותר באלתורי החליל של אילן סאלם, שגילה התלהבות רבה לצד החצוצרן הניו-יורקי.
מי שהפתיע בריתם סקשן הזה הוא הפסנתרן הצעיר גיל זוהר, שלקח לעצמו סולואים יפים ומלאי השראה ונשמה. במנות הראשונות קיבלנו את "סגמנט" של צ'ארלי פרקר, ובהמשך מ"לילה בטוניסיה" הכי מפורסם שלו ועד "מנטקה". הרכב מעורב של נגנים אמריקנים וישראלים כזה צריך זמן להתגבש כדי להגיע לערב מגובש ומלהיב יותר. אחרי הכול, קשה לפספס מוסיקה כל כך מתקשרת כמו הג'אז האפרו קובני של דיזי גילספי.
