קורין תפרה לעצמה שמלת ערב צרפתית בסגנון הישן. ההתחלה הטובה היתה עוד ב"אנטארקטיקה" עם "ארוחת בוקר" של ז'אק פרוור. הצניעות של הביצוע ההוא חסרה לי קצת כאן. אתם יודעים: שורשים וגעגועים מתערבבים ומתורגמים לטקסטים אוטוביוגרפים: "לפעמים ביני לבין עצמי/ אני שואלת מי זורם בתוך דמי", וזה מגיע עד הצגת תעודת זהות, שלא נחשוד חלילה שהמהפך כל כך קיצוני.
אני שומע את שפתה המוסיקלית של קורין לא מתוך הטקסט הזה שמאזכר משהו מעורפל מטוניס אלא ממוסיקת רוק ומקישוט מזרחי בעיבוד. דילמת השורשים לא הכי משכנעת. מוסיקלית יש כאן הרבה יותר
קורין אולי הבינה או שייעצו לה, שבמקומותינו אתה לא יכול ללכת למכולת מפיור רוק. גם רוקיסטים טובים אחרים נקשרו מחדש לאיזה טבור אתני חצי-יהודי מעורפל (מדאלאראס ועד ויסוצקי), אז גם לקורין מותר להתגעגע, אם כי לא ברור מהשירים מהות ה'מהפך' ומהו מקור ההשראה החזק. פיאף או ברברה? פרבר או ברסאנס? אבל קורין יצאה מכל אלה והלחינה 4 שירים חדשים לתקליט הזה…
יש תמיד מי שיזכיר לנו את ה'שאנסונים' הגדולים. יוסי בנאי מעולם לא ניפנף ב'שורשים צרפתיים', אבל הברסאנס הים-תיכוני שלו היה תמיד מסוגנן, לא צעקני עם כל ההומור הממזרי והתאטרליות. קורין תאטרלית מצידה – עד התפעמות הלב, אבל בהרבה ביצועים, היתה לי הרגשה שהיא שבוייה בדרמטיות של עצמה. מה שנקרא – קצת פוזה של התרפקות, קצת שבריריות-צרידות כפוייה כמו הסיפור הזה של ז'אן פרנסוא ניקו ב"שלושת הפעמונים" לפי ז' וילר, חיוך רגשני מריר מתוק טיפה מוגזם.
מצד שני: יש כאן גישה פשוטה ולא מתיימרת לשירים. אהוד מנור שעל התרגומים לקח את קורין על כנפי הפזמון הטוב שבנוי לתלפיות. העיבודים מעניקים לשירים חיים חדשים כמו בתיזמור למיתרים והקצב התוסס ב"המיטה של לולה. זה כמו בצק צרפתי שנשמר בהקפאה עמוקה, הוכנס לתנור והתברר כי לא איבד מפריכותו.
קורין הולכת אל הקברט. אני מקבל את התאטרליות של "גולגולת" המאקברי (ויאן-גינסבורג) ואת האנרגיה הרוקית של "ספק גדול", משיריו הרומנטיים המרגשים של ז'ילבר בקו. אבל בשיר כמו "קשר הירח" לקורין יש כוח להראות שההתחברות ל'שפת אמה הצרפתית אינה רק פוזה. פה יש לה 'רומנטיקה צרפתית' משלה, חומקת בקולה השברירי ממניירה מלודרמטית לעומת שני שירים מקוריים מוצלחים פחות כ-"זאת לא חוכמה להגיד ז'ה טם", שעשועון מילים או טכנאות מילים, ו"נפוליאון", נסיון די עקר לכתוב על האימפרטור הגדול בהשלכה פוליטית מאולצת למצב י אצלנו. . "יש לזכור אולי שכחנו/ בגבולות ההגיון/שאנחנו שאנחנו/ לא צריכים נפוליאון"…ההקלטה החיה עושה חסד עם קורין. כזו אנרגיה לא משיגים כנראה באולפן. קול רועד, כמעט נשנק ב"הימנון לאהבה", ואיך אפשר להתווכח עם רגשנות כזו שהזמרת משקיעה במסר נאיבי כ"אהבה כמו שלנו/ אהבה למוות יכולה". רק רוחה של אדית פיאף 'אשמה' בביצוע המצויין הזה.
"בירבורים" של ברברה הוא מונולוג ברוח השנסון הקלאסי על חוסר התועלת שבמלחמה. שיר מחאה שלא יסבול פחות מביצוע חיים, וקורין עומדת במשימה בחמש דקות אמיתיות וסוחפות עד שד עצמותיה. שיר אחד שאולי מצדיק את כל המאמץ בעשיית התקליט הזה.
