סדרת ג'אז במשכן סיפקה מופע שיא כבר בקונצרט הראשון שלה. נגנים יצירתיים כמו ג'ו לובאנו (סקסופון טנור) ג'ון אברקרומבי (גיטרה חשמלית) שניהם ענקי ג'אז, יחד עם אד שולר (בס אקוסטי) ובוב מאייר (תופים) הם ליגת העל של הג'אז הניו-יורקי. במיוחד סיקרן מה יוליד המפגש בין לובאנו לאברקרומבי, שניים שלא נעים על אותו מסלול סגנוני.
מצד אחד: אברקרומבי, מגדולי הגיטריסטים בכל הזמנים, התמקם קצת מאחור, ישוב על כסא, לא זרק אפילו חצי מבט לקהל. אדם בתוך עצמו גם כשהוא מנגן. אברקרומבי אינו בדיוק ג'אז. תחום ההתמחויות שלו נע בין ג'אז, מודרני, קלאסי ואוונגרד, מוציא טונים מסוגננים-מעודנים מהגיטרה החשמלית, בטאץ' מיוחד מאוד, טכניקה ששייכת אך ורק לו. ועם אוריינטציה מיוחדת למלודיה.
מצד שני: במרכז הבמה לובאנו, איש גדול עם סקסופון שתפס פיקוד על הערב. לובאנו הוא סווינגר נועז, מתקדם, פתוח. הצליל שלו הוא צליל מאוד עכשווי, סגנון פוסט בופ מתקדם מנוגן בטונים נפלאים.
אבל בג'אז כמו בג'אז – אמנות האלתור מקרבת בין כולם. לובאנו את אברקרומבי העדיפו ללכת את רפרטואר אוריגינאלי בין פוסט בופ לג'אז מודרני ופאנקי, אבל לא מהסוג הניסיוני-מלודי שאברקרומבי מנגן באלבומי ECM. התוצאה – ערב איכותי אבל לא מחניף, רחוק מאוד ממי שמגיעים לשמוע סטנדרטים מלודיים פריכים וחמים.
אברקרומבי הגיע אלי פחות מג'ו לובאנו, נשאר איפשהו מאחור, לא ממש נפתח לעוצמות של לובאנו. אחרי הערב הזה, הייתי רוצה לשמוע את אברקרומבי במרכז הבמה, מדגיש יותר את הצד הלירי שבנגינתו ופחות את הסווינג המודרני.
בשורה תחתונה, קיבלנו ג'אז מנוגן מלוטש, מהסוג שלרבים שעתיים וחצי ממנו זה "טו מאץ", אבל ג'אז שיכולים לקבל רק מנגנים ברמה הזו.
בחלק השני הם הציעו מעין פאוזה – וארחו לקטע אחד את זמרת הג'אז המקומית איילת רוז-גוטליב (למטה בתמונה), שאלבומה הוכתר כתגלית השנה של מגזין "עולם הג'אז- ניו-יורק" לשנת 2005. ולפי מה ששמענו, איילת בהחלט ראויה ליתר חשיפה אצלנו. מישהו שמע על הזמרת הזו? אז בבקשה.
