שלומי שבן

שלומי שבן

אן.אם.סי
4/5

שיר הפתיחה "שרמוטה פוריטנית" איטי, מלודי מלנכולי. העיבוד לפסנתר מזכיר את "אימג'ין" של ג'ון לנון. הוא שהשתנה בשבילה, אחרי שחדרה לנשמתו, גילה שהאש כבתה ויש לה אחר. שלומי שבן שר בציניות הראויה. לא קול גדול. לא הבעה דרמטית.
שיר אחר: אנשים צעירים שמחפשים את עצמם בחו"ל, מול הבנאדם שנשאר כאן. "אולי אני באמת חושב בקטן, אולי אני באמת קצת עצלן" אבל האם הם מצאו את אלהים, את עתידם? שואל שבן ב"ניו-יורק VERSUS יחזקאל", במנגינת קאונטרי. מיוחד מאוד.
יש לו כמה שירים מינוריים מופלאים: ב"ערב לזכרי" (דגימת סאונד למטה) מציע שבן מהלך יפהפה לפסנתר, סטייל הקלאסיקות של גרוניך. פתאום, קולו רך ורומנטי עם טון של חמלה. "זה ערב ואת לא שלי" שר שבן ומצמרר אותי. משהו דומה שמעתי ב"מחר", שיר על דף חדש עתידי באהבה וגם ב"בן אדם רגיל", חמלה על האיש הקטן, ואולי יותר מבט של הבנדאדם הלא-רגיל על האיש הקטן ("לי זה לא יקרה")
מצד שני, זה דיסק שמתפזר להמון כיוונים: שומעים פסנתר מודגש, מאוד סינקופי ב"עמוק". קוריוז של 54 שניות המתבסס על שורה אחת: "הלוואי שהייתי עמוק כמו שאני יומרני". וזה כזה נחמד.
סיקסטיז: פה ושם אזכורים לביטלס וביץ' בוייז. כמו ב"כולם אומרים". שיר על מה שלוחשים עליה, ואיפה זה שם אותו. קשה לדעת למה בחר דווקא במנגינה מעוגלת כזו לטקסט כזה, שאינו רומנטי במהותו.
לא רק ביטלס: גם דילן כאן, האקצנט ומוטיבים טיפוסיים, שירי קצב קאונטריים/בלוזים, כמו "אריק" "סיגריות", "דניאלה".
שלומי שבן הוא יוצר מוכשר ומרתק שעסוק בהתלבטויות, בחיפוש עצמו, מתרגש ותוהה. קליידוסקופ של השפעות שאינו תורם למיקוד או לרנטגן פיוטי בשל ומשכנע. לא חייבים להביא את כל ניצוצות הכישרון לאלבום אחד. אבל הסך הכל: הבטחה בענק.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות