מטאליקה חוזרת באלבום חדש. את מי זה מרגש באמת? מי מתגעגע למטאליקה מאז אלבומה האחרון (St. Anger) שיצא ב-2003? ומה עם גאנס נ' רוזס? ומי קנה את הדיפ פרפל החדש? מי מחפש בחנויות הדיסקים את בלאק סאבאת'. ההופעה של הסקורפיונס בארץ בשנה שעברה הוכיחה שיש עדיין דרישה לרוק כבד מהסוג המלודי. אבל ככלל ההרגשה היא שנציגי הז'אנר יותר ממחזרים מאשר מייצרים מוסיקה חדשה ומרתקת. ומי שכובש מחדש את מצעדי המכירות הם אואזיס והביטלס. לרוק הכבד אין כמעט מה לחדש.

מוסיקה גסה, חסרת רגישות, וולגארית, מטומטמת, צעקנית ומכוערת… חובבי הרוק הכבד המכונה "הבי מטאל", בטח ייעלבו מהכינויים האלה המשוגרים כטילים אל עבר המוסיקה האהובה עליהם, מוסיקה הממשיכה להיות מזוהה עם דקדנטיות (התנוונות) ועם כוחות האופל והשטן.

כמה פעמים הגיע שיר בסגנון הזה לראש המצעד? נדמה לי שאני זוכר שאיירון מיידן הגיעו פעם אחת לראש המצעד הבריטי עם "הבא את בתך לשוחט" (1991) . בארצנו, אין סיכוי, במיוחד כשסקעתים, הפלסיות והנינטיות משתלטים על כל חלקה טובה.
לעובדה אחת אי אפשר להתכחש ולא יעזור שום דבר: הרוק הכבד הוא עדין אחת מצורות המוסיקה הפופולאריות בעידננו, ושום ביקורת לא תגרום לו לרדת למרתפי המחתרת האפלים. עדיין ממלא איצטדיונים ומביא הרבה מליוני של דולרים למייצריו ולמבצעיו.

מצד שני, וגם לזה אי אפשר להתכחש: רוק כבד זה מוסיקה לא אופנתית, א-פוליטית, סקסית וריאקציונרית, כזו שקופאת על שמריה ואפילו נלחמת בקדמה.
ראיתם איך מתלבשים כוכבי הרוק הכבד? זה פשוט מצחיק עד מבחיל. זה התחיל עוד בטימטום של אנגוס מאיי/סי/די/סי והגיע עד המפלצתיות של אוזי אוסבורן. אלילי המטאל סחבו את הטירוף גם הרבה שנים אחרי ההצלחה שלהם, לתקופת הסף-פנסיה, וזה נראה כבר פתטי..
ממה שאני מכיר – יש הרבה מוסיקת זבל ברוק הכבד , נוסחאות שדופות, טקסטים נוראים, גיטרות צרחניות, אבל גם אי אפשר לעשות הכללות. הבי מטאל אינו רע טוטאל. יש להקות שיודעות לעשות גם מוסיקה טובה, בידורית על רמה, משחררת בטעם, אפילו מחניפה במלודיות שלה.ככה זה גם עןם ראפ.
סנגורי הרוק הכבד יקחו כמובן את הקלסיקות של "לד זפלין". אני אישית זוכר חסד נעורים ללהקה לא גדולה שבכל זאת עשתה לי "בית ספר", "אוריה היפ" שמה.
מי, למעשה, המציא את המושג "רוק כבד"? שאלה טובה. את הבטוי המוסיקלי הראשון לסגנון הזה נתנה להקת "זאב הערבות" בלהיט מ-1968, "נולד להיות פראי". כאשר תנועת הפרחים וכל המתלווה אליה פרחה באמריקה, החלו כמה אמנים לאמץ לעצמם נגינת גיטרה יותר קשיחה, יותר בלוזית. אפשר להצביע על ג'ימי הנדריקס, על להקת "קצפת". גיטרות צורמניות המחוברות למגברים. יש שמחזירים אותנו אחורה ללהקות כמו "הקינקס" בלהיטה "את באמת השגת אותי" עם מוטיב מוסיקלי פרימטיבי של 2 אקורדים, ויש המרחיקים עוד יותר לעבר להקות כמו "פרפר הברזל" IRON BUTTERFLY או "ממתק הווניל Vanila Fudge מאמצע-סוף שנות השישים, ורואים בהן חלוצות הרוק הכבד.

אבל החבורות האמריקניות האלה לא זכו לתהילה כמו להקות הרוק הכבד הבריטיות. הן חסרו את הכריזמה של להקה כמו "סגול כהה",
הרוק הכבד בבריטניה מתחיל איפשהו בסביבות 1970. "סגול כהה" לא התחילה ממש בסגנון הזה. היא יצרה תחילה רוק קלאסי הנשען על תיזמורים קלאסיים ומלודיות מחניפות. המפנה היה חד ומהיר והתבטא לראשונה ב"סגול כהה ברוק", שעד היום רואים בו אלבום הרוק המשפיע ביותר על מוסיקאי הרוק הכבד. כאן נקבעו גבולות די מוגדרים של סגנון. קול הסולן הגבוה המגיע עד צרחות, צלילי מיתרים בווליום אדיר, ובסך הכל דגש על טכנולוגיה של כלים חשמליים שמכסים על השיר עצמו.
אצל "סגול כהה" זה עבד מצוין. זה התחיל בלהיטים כמו "לילה שחור" ו"כדור אש" והמשיך בתחילת השבעים עם "ראש מכונה", "עשן על המים", קלאסיקה מטאלית שהמשיכה להכות גלים גם בשנים הבאות. במרכז הכובד של "סגול כהה" עמד ריטשי בלקמור, גיטריסט ייחודי שהפליא בג'סטות גיטריסטיות שלא היו ידועות עד אותה תקופה.
אבל אם מדברים על שיא פריחת הרוק הכבד, אי אפשר לעבור לסדר היום בלי "לד זפלין". רוברט פלנט, ג'ימי פייג' ושות' היו הדינזאורים של הסגנון הזה. "זפלין" השאירה אחריה שובלים שממשיכים להכות גלים עד עצם היום הזה.
לא פחות מ"זפלין", השאירה את חותמה על ראשית הרוק הכבד הבריטי להקת "בלאק סאבאת'". הם היו, ה'מטאליסטים' האמיתיים הראשונים בכל הקשור למוטיבים 'שחורים' (מוות, למשל) במוסיקה, ויותר מאשר "זפלין" ניכרת השפעת "סאבאת'" על הדורות הבאים ברוק הכבד.
"סאבאת'" ביטאה את האלמנטים הדמוניים, ענייני תורת הנסתר ותהומות האופל. אוזי אוסבורן הזמר ושות' מצאו את הקהל הצעיר שלהם בערים תעשייתיות כמו ברמינגהם. הימסד הרוקנ'רולי שנא אותם והעדיף את ה"זפלינים" השבעים והשמנים על פניהם.
"בלאק סאבאת'" לא שרו על נערות ומסיבות. הם התרכזו בנושאים של אי שפיות, הם שרו על רובוטים ענקים שפעם היו בני אדם היוצאים לקחת נקם בחברה שלנו. אוזי אוסבורן שר ב"איש הברזל": "הוא הפך לפלדה/ בשדה מגנטי גדול"… הקול הביע ביבבה איזשהו יאוש עמוק.
"זפלין" ו"סאבאת'" היו ה'ביג בוייס' של הרוק הכבד באותה תקופה. מזכירים גם את "ג'ודאס פריסט" כלהקה שידעה לנתב את עצמה על בסיס זרמי הרוק האמריקניים
על הדור השני של להקות הרוק הכבד בבריטניה או ה'גל החדש' של ה'הבי מטאל', סוף שנות השבעים תחילת השמונים, נמנו להקות כמו "בתולת הברזל" ו"דף לפארד". אלו העדיפו להתבסס על המורשת של "לד זפלין" מאשר על על הפאנק מיוסיק.
בשנות השמונים הפך הרוק הכבד לשוק ענק של חבורות מכל הסוגים והמינים, נולדו מושגים כמו "טראש", "ספיד מטאל". להקות כמו "אנטראקס", "סלייר", "מטאליקה" לא חוללו מהפכות. המשימה היתה לנגן מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר. להקה כמו Naplam Death הוציאה אלבום שנחשב ציון-דרך _ "מעבדות לכלייה". או להקה כמו Death Metal בטקסטים אכזריים המדברים על…הוצאת גופות מקברים על מנת לאכול אותם. זה מה שהעסיק את נערי הרוק הכבד החדשים.
במשך השנים נוצרה הפרדה אם כי לא ברורה לחלוטין בין "הרד רוק" ל"הבי מטאל". רבים מהפריקים של הסגנון סולדים מלהקות רוק כבד אמריקניות משגשגות כמו בון ג'ובי, גאנס אנד רוזס וואן הלן, שהן להקות יותר מלודיות, ששיריהן עוסקים בנושאים טריוויאליים (חופש, אהבה, מין), להקות שמופיעות בשביל הכייף והפאן.
ועדיין הנטיה היא ללכת על להקות ה'הבי מטאל' שמטפלים בנושאים מיתיים, מפלצות ושליחי שטן ואי שפיות… היום ה'הבי מטאל' פחות עובד על נושאים מיניים מאשר לפני 10 ו – 15 שנה (להקה כמו UFO שבתקליטה Force it היה עידוד למעשה אונס(.
ואי אפשר לפסוח כמובן על מוצר הלוואי המסוכן של הרוק הכבד – פולחני שטן למיניהם, מהסוג שהביאו את להקת ג'ודאס פריסט אל ספסל הנאשמים באשמת גרימת מוות בעקיפין של נערים שהיו מכורים למוסיקה שלהם.
מה שבטוח: הרוק הכבד ממשיך להתקיים ואפילו תופס תאוצה מחודשת מדי פעם. אצלנו זה "היהודים" ובעיקר "היהודים", שעושים את זה קרוב למקור לא רק במובן הקלישאתי של הסגנון.
אישית, מאז סוף השמונים, אני לא מחפש את הז'אנר הזה, מהסיבה הפשוטה – שהוא מיצה את עצמו.

בתמונות מלמעלה למטה: בלאק סאבאת', דיפ פרפל, איירון באטרפליי, לד זפלין, מטליקה, אורייה היפ