אלבום סולו של סולן להקה מוכיח עצמו לעיתים כשגיאה יומרנית מגלומנית. לא יודע כמה מכם מכירים את התקליטים/דיסקים של להקת האינדי-רוק-הפוסט-פאנק הבריטית פאלפ (Pulp ילידת שפילד 1978) שהביאה לעולם לפחות דיסק אחד מעולה – Different Class הסרקסטי, המתוחכם. אבל בואו נגיד שהחבורה הזו לא הייתה ממש הכוס קפה שלי.
זה אולי לוקח לשאלה מדוע ג'רוויס קוקר הלך על אלבום סולו. האמת: אחרי ששמעתי – כמעט בלתי אפשרי לזהות בין ג'רוויס לפאלפ. לא שיש כאן זמר גדול, אבל בטח זמר שיוצר יותר "כימיה" בינו ובין החומרים שהוא שר.
השירים כל כך מגוונים, שאינך יודע מה לצפות מהשיר הבא. כנ"ל – העיבודים. פסנתר בודד בפתיחה של עשרים ומשהו שניות, ואז – הגיטרות שמתפרצות בעוצמה. "בלאק מג'יק" נשמע לי יותר פופ שישים שבעים מאשר רוק שמונים תשעים מבחינת התזמור. Heavy Weather שנפתח בסערת ברקים ובליווי אקוסטית משדר אווירה פינק פלויידית ובהמשך משנה הילוך לפופ.
"אני ארצח שוב" – הוא בלדה שקטה (דגימת סאונד למטה) על רוצח סדרתי שנראה כלפי חוץ האיש הכי נחמד שלא יכול להזיק לנמלה וגם שואף לעולם שכולו טוב. ב- Baby's Coming Back To Me מקבלים טון אחר לחלוטין – שהוביל אותי אפילו עד מרק קנופלר בעיבוד מיוחד אקוסטי לקסילופון תוף פשוט שיר על שיבתה הלא-מוצלחת של האהובה.
ואז חוזרים לרוקנ'רול ב- Fat Children עם טקסט נורא מוזר. ג'ארוויס מקונן על האספקטים המכוערים של ההורות.
זה לא אלבום של פאלפ כי ג'ארוויס עושה מה-בראש שלו, חוזר לפופ ורוק בעיבודים די פשוטים.
קחו את השיר הבא מ"אושוויץ לאיפסוויץ'" המתאר מציאות עגומה החוזרת על עצמה. החיים המודרניים לא ממש פתרו בעיות. הטון המחוספס מעביר את התחושה שבפנים. ג'ארוויס הוא לא מסוג הזמרים שבא להחניף. כול שיר זה סיפור אחר, ובסך הכול זה אלבום סולו שמצדיק את הרצון שלו לעשות מוסיקה מחוץ לפאלפ.
