בוסקילה, יליד אופקים, בוגר נתיבות, הוא אולי היורש של זוהר ארגוב. מי שגילה אותו – גילה אוצר. אני רחוק מלהתלהב מהטקסטים שתפר לו מיכאל וקנין שחרז על האהבה, סוג של קונפקציות. ("הלב שלי אומר זה ייגמר עצוב/אבל אני בסוף אליה עוד אשוב"). אבל אם יש דבר כזה "בלוז מזרחי", זה בוסקילה.

במוסיקה הימתיכונית המקומית טקסט עצוב ("איך את לא רואה") נהייה שמח לכפיים. אבל צריכים להקשיב לטון, לסלסול, למוטיב המרוקאי המושחל בשירים השקטים. כשהוא שר "לילה נשברתי בתוכי, אני בוכה כמו רוח ערב אל תלכי" (הברקה של וקנין!) זה הבלוז המזרחי. שיר עצב שמחלחל.

הרומן שלו עם שלמה ארצי – "עלש" שנמצא בדיסק בגרסת הההופעה החיה –  הוליד את "מחפש חבר קרוב". גם ארצי התאים לבוסקילה טקסט "דכאוני" די שטוח, ("הלילות הם עוד מה שנשאר לי, כשהנשמות האבודות יוצאות לרחוב") אבל המנגינה היפה (של ארצי) מחפה והטון הפנימי של בוסקילה מייפה את השיר. העיבוד המערבי-אוריינטלי של משה לוי הוסיף מימד הרמוני מלודי יפה ל"יש לי דרכים לומר לך אני אוהב" של אהוד מנור.

שמעון אדף כתב לבוסקילה את "לא מוצא תשובה", המוטו של הדיסק, על אחד שלא מוצא אהבה-תשובה וממשיך לחזור אל אותה תפילה. קובי אוז כתב לבוסקילה שיר עידוד לחבר שלא האמין בעצמו. סיכויו של השיר ("אתה תזרח") הזה להפוך להימנון המדוכאים – גבוהים. שיר מחמם לב, קצב מיד טמפו, עבודת כינור ראויה. ובוסקילה? המוסיקה מפכפכת בו כמו נחל, זורמת בכל נים.

הרגש אצלו חזק יותר מאלף מילים, מאפיל על הטקסט הפשטני, על לחן לא מי-יודע-מה, מתנגן הרבה יותר טוב במרוקאית ("בנת אנש"). כשבוסקילה לוחץ על הקול, יוצא לו סלסול מהלב, כזה שאפשר לחבר אליו כל דבר, גיטרות חשמליות וכינור מייבב.