מעל דפי העטיפה מבקשים חברי שבע מהמאזין להצטרף אליהם אל מסע הקשבה "אל שורשי הניגון, אל השקט החבוי בליבו של הטבע והאדם כפרפר המשחר אל האור"
וזה לא דאווין. "אוויר", למשל, של מוש בן-ארי שעובד על-ידו וע"י אבישי בר-נתן, הוא נסיון אמיתי לגעת בשורשי הניגון. המוסיקה כמו אתנית, נשזרת ממקורות שונים. "שבע" היא מההרכבים היחידים בזרם השאנטי המקומי שמצליחה לתרגם רחשי נפש לצלילים אותנטיים. לעיתים די בתפילה ללא מילים כדי שהרחשים יחלחלו.
כך גם ב"S.O.S" המסיים, ש"שבע" כתבו בארה"ב יחד ג'אי אוטל ועומר פארוק טקבילק התורכיים כתפילה משותפת לשלום ואהבה. האינטרקציה הובילה לקטע ארוך של מלודיה פשוטה, אפילו תמימה, יותר מעין הבעה משותפת מתהומות הנפש, מאשר יצירה גדולה, אילתור רגשי יותר מאשר לחן מקורי.
את "אשרי האיש" על פי תהילים, מתבלים "שבע" במקצבי רגאיי. גם זה חלק מהקונספט: לקחת פסוקים מהמקורות ולעטוף אותם במוסיקה אופנתית. לטעמי, יותר פסקול מיופייף (אהוד בן כנען) מאשר אינטרקציה עם טקסט.
העיבוד ל"אם ננעלו" לפי ר' שלום שבזי הוא ניסיון לשמור על המקור התימני ברוח מודרנית. הוא תוספת מיותרת, זרה לקו של הדיסק. גם בקונספט האין-גבולות התרבותי, כדאי להיות יותר ממוקדים.
לעומת זאת, "בג'נגל" (אמיר פייס, גיל רון-שמע) יכנס לרשימת הקטעים המקוריים מעולים של "שבע". הקטע אמנם כתוב ארכאי על היחסים שבין האדם למקורות בריאתו, אבל שירת הנשמה והמנגינה הם "מוסיקת עולם" מהסוג האקזוטי המיוחד. גם "גן" מאפיין את היפה שבלהקה ממושב אמירים: מוסיקה שזורמת כמעיין מפכה והופכת לפרץ נשמה, בנוכחות מרשימה מאוד של כלים אקוסטיים שמתחברים בנגינה פריכה ובהרמוניה מופלאה לקולות המזמרים.
חבל ש"שבע" מתעסקים רק בתפילה ולא יורדים לאדמה לעסוק בשאלות מהות חיים. אבל הכישרון של "שבע" אינו במילים, אלא בשילוב של מלודיה פשוטה קצב אוריינטאלי ואלמנטים אתניים. ומעל הכל – נשמה.
