רש"י דאב

יובל בנאי

הד-ארצי
4/5

בנאי עשה אלבום עשיר, כמעט קוסמופוליטי מהפתיחה האינסטרומנטלית באווירה אתנו-אוריינטאלית ים-תיכונית, עד הרגאיי של "את המעיין" וה"רש"י דאב" הנסיוני-אלקטרוני בהשראת יוסי פיין, שלקח אותו אל הפתיחות הגדולה. גם "תן תן" מראה על צבע חדש: קצב כמו כורדיסטני עם קישוט של זורנה. המילים פשוטות: "תן לי את הקצב, תן לי את הכוח להמשיך".

תפנית? בנאי חותר לפשוט ולמגוון, לצליל שווה לכל נפש, צובע את המוסיקה שלו בצבעים חדשים. למעשה, גם ב"משינה" הוא נגע יותר בפופ המלודי מאשר ברוק כאסאח. אבל כאן זה יותר כור היתוך, עם התתרככות יפה.
"מנגנה" (דגימת סאונד למטה) שיר על שאלות קיומיות, על השינוי בחיים, על החיפושים, כשההמוטו – "לוקח גיטרה ממשיך לנגן". ואיזה יופי של מנגינה. פופ שבא לי להגדירו להגדירו – "ישראלי", בטח מייד-אין-יזראל.
עוד מנגינה שמתנגנת נפלא – "ניפגש במאי", טקסט נורא שבלוני, אבל הלחן והעיבוד עושים את זה להיט ענק.
מצד אחר: סלואו טעון כ"בשבילנו", רומנטי אבל לא נמרח, שיר עם נימה פאטלית- "את יודעת שניגמר בבת אחת". יפה בעצבותו.
ונעבור לאווירה יותר בלוז-רוקית, "כאן שם ובכל מקום", יובל שר על "מדינה בדיכאון", על "דרך וכיוון בלי חופש מחשבה לחיות" ועל אנשים "מבולבלים בלי אהבה", אבל הפזמון החוזר על החופש האישי קצת ממסמס את עוצמת השיר. ואחר-כך הוא עובר מבלוז איטי ב"מה יהיה" לקצב רגאיי של "את המעיין". קשה להכניס האלבום למשבצת. יובל נפתח כמניפה צבעונית, ויש לו הרבה שירים שמצטיינים בפשטות יפה, נטולת יומרות.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות