אז מהי אהבה? לפי ברק חנוך, אהבה היא חוף שכמה שלא תשחה אליו – לא תגיע. "הייתי קרוב לעשות משהו שממנו אין חזרה", הוא שר לה בשיר הפתיחה – "דברים שאת אוהבת". בלדה טעונה. טון מחוספס משדר כמיהה, יאוש וחרדה. הנואשות הזו מהסיכוי להגשים יחסים, הולכת עד סוף הדיסק – "ניפגש בחיים אחרים שתאהבי אותי בפנים", שר חנוך.

ברק חנוך, עשרים שנה בתעשיית המוסיקה המקומית (המלווה הכמעט-קבוע של אלון אולארצ'יק, השתתף ב"נדודי שינה" עם שלמה גרוניך, נחשב לאחד מנגני ההפקה המבוקשים באולפנים) מוציא אלבום בכורה אישי מאוד, טעון מאוד. מונולוגים שמשדרים ברובם (פרט לשיר המסיים) לא רק תחושה של חוסר יכולת להגשים יחסים בינו ובינה, אלא גם מצב כישלון, של כל-העולם-נגדו.
זה יכול לגלוש בקלות לשרבוטי בוסר נדושים משחררי לחץ שמאפיינים בני עשרה מתוסכלים-מדוכאים, כמו שקורה לו בשיר "חלק ממזימה" – "רק המוות בטוח, המצב מתוח" או: "השעון מתקתק והסוף על הזין שלי". והוא לא נמנע גם מהתפרצויות זעם – "עלית לי על העצבים עם הקטנות / הניסיונות שלך, תעתועים שבך/ קיבינימאט/ מה חשבת לעצמך".

מזלו של חנוך שהקול הסקסי שלו, הטון העמוק שמשדר מצוקה, כמו גם ההפקה המוסיקלית שמטעינה את השירים במתח דרמטי, העיבודים לגיטרות חשמליות – מייצרים דרמה אמינה. תחושה שפיו וליבו שווים.

הטון של חנוך אמין, אם כי – ללא ניואנסים, קדרות חדגונית שעוברת כמעט לאורך כול השירים – אם אלה הבלדות, גם שירי המיד טמפו וגם השירים היותר קצביים כמו "עוד לילה" הפרוורסי-תזיזיתי-טירופי ("הכאב הזה הוא כל כך נעים לך את אוהבת כל כך שגברים מרביצים לך, אז תרדי לרצפה עם מבט של חתול)

ולמרות החולשות האלה, יש כאן סייסמוגראף רגשי שאינו מזייף. מערבולת הרגשות המביעה חסכים וחסרים רגשיים – בהחלט מגיעה, גם בזכות המנגינות היפות וההפקה המוסיקלית הזו שמצליחה להטעין את השירים בעוצמות של ממש.
מבחינה זו, השינוי היחיד באלבום קיים בשיר הסיום "חמש בבוקר", שיר שכמעט ממסמס את הדרמה שלו במשפט פשטני – "אני אוהב לחיות למרות הכל". חנוך מתרכך בבלדה שקטה כאילו מישהו אמר לו: אתה לא יכול לשחרר אלבום שכולו דיכאון. שחרר קצת לחץ. והוא שיחרר. אני נוטה להאמין גם להפי אנד המרוכך הזה.