כשיורם חזן הסולן מתרגש, הוא שר את ליבו. המשמעות היא – מלודרמה. לעיתים – מתפרצת, גועשת, כאילו יש לו דבר מאוד דחוף וקריטי לשדר. הפעם זה טקסט של המשורר שמעון אדף  משדרות, בן עירם של חברי הכנסייה,  שכתב שיר על לידתו (של הדובר בשיר) שבה חברו יחד "צער המוות וצער הלידה" על סדינים לבנים, אלא שהוא היה רוצה להאמין כי בטרם היותו קרה משהו – כוכב מלובן נדלק לסמן את בואו. איזושהי קרן אור באפילת הצער. קרן האור הזו יכולה להיות גם "נערה שאהבתי מרחוק".

עיבוד מעין קלאסי בפתיחה לכלי מיתר, מתחיל בשני משפטים של סיפור, ואז נכנס חזן בטון היגון. צליל אקוסטית מקדים את כניסת הגיטרות. פסנתר וכינור נכנסים יפה בהמשך. אני לא בטוח שכוונת המשורר הייתה להפוך את הטקסט הזה למלודרמה הנבנית על מטענים רגשיים חזקים שמתוגברים על-יד קצב רוק. אבל זוהי כבר סוגיית הפער בין כוונת המשורר לתחושות המוסיקאי. מקבלים את "כנסיית השכל" ברוק טעון, אמוציונאלי. אבל אני לא בטוח שהטקסט של אדף יוצא לגמרי נשכר מזה.