אני מביט במיכל אמדורסקי איך שהיא נהנית לשחוט את רקדני "רקדן נולד". מנסה לגנוב את ההצגה בכל מניירה אפשרית. היא אוהבת ב-ג-ד-ו-ל, שונאת ב-ע-נ-ק. ואני חושב לעצמי – נו, לפחות בזירה הזו, מאחורי שולחן השופטים היא מצליחה סוף סוף להגיע לרייטינג שהיא חשקה כול הקריירה שלה כזמרת פופ דאנס – ולא הסתייעה.
אם יורשה לי לשפוט את השופטת כזמרת פופ, את תרומתה למוסיקה המקומית, אז מיכל אמדורסקי לא מגיעה לשלב הגמר.. יצא לי לשמוע כמה דברים שלה ("נוצצים", "המכונית שלי") לראות אותה בפעולה במופע משותף עם אמיר פיי גוטמן. מבחינת טקסטים ולחנים היא מעולם לא עברה רף של דאנס- פופ-טינאייג'רי. מסוקס.  הנה קטע משיר שלה שנקרא: "אתה חייל שלי" : " אתה משיח של גופי/ כמעט מביא את הבשורה/ אני שכובה שוב על גב ומצפה לגאולה/ תפרוק את הנשק, חייל שלי/ תפרוק אותו, לתוך גופי/ כדור מתכת מזהב /תפרוק אותו חזק עכשיו".
ואולי אמדורסקי, למרות התמיכה המקצועית שקיבלה תמיד ממפיקים מיומנים ומכותבים מקצועים (כמו העזר כנגד – אסף) באמת פספסה את מה שהיא רצתה להיות – רקדנית
אמדורסקי רקדה כבר בגיל 6 בסטודיו של להקת "בר דור". כאשר היתה בת 15 עזבה את הארץ להונגריה ללמוד מחול קלאסי באופרה של בודפסט. היא חזרה לארץ ולמדה משחק אצל יורם לוינשטיין. הופיעה במחזות: "יוסף וכתונת הפסים", "עליזה בארץ הפלאות" ובהצגת הילדים "רוקדים במאה ה–20". בשנת 2000 הציעה את שירה "לונה" לתחרות הקדם-ארוויזיון.

ב-2002 החליפה אמדורסקי את יעל בר-זוהר במחזמר "מרי לו". מעולם עדיין לא ראינו אותה בתפקיד משמעותי, איזשהו מחזמר שעליו נוכל לומר שכשרונה פרץ בגדול. מיכל אמדורסקי רצתה להיות מעין הריקי מרטין הנשית בדאנס לטיני. זה לא הסתייע.

 היום פורץ התסכול החוצה כשהיא יושבת ליד השופט דוד דביר ומנסה להיות לא פחות כסחנית ממנו. בסך הכול עד היום הוכיחה מיכל אמדורסקי שהיא שובבה, צעקנית, משחררת הרבה אנרגיה, חשוב לה השאו, הפאן, אבל נשארה בגובה רף נמוך מבחינת החומר שהיא מציעה.