כמו שלהקת "שבע" ממושב אמירים נשמעת בהקלטות מתוך הופעות חיות שנערכו במלבורן ובסידני שבאוסטרליה, תחילת 2004 – היא לא נשמעה מעולם.
נכון שבעריכת סי.די בוחרים את הקטעים המוצלחים ביותר מכול ההופעות (21 הופעות ברחבי היבשת), אבל נדמה לי שלא קיבלנו רמה כזו של מוסיקה וסאונד מ"שבע" בשום אלבום קודם של הלהקה. "שבע" הגיעה להארה הגדולה שלה דווקא שם, באוסטרליה.
לא סתם אני אומר את זה, כי "שבע" לפני כול התערובת האתנית המפולפלת שלה, היא קודם כול להקת נשמה. ונשמה כזו, שפורצת מהמוסיקה בדיסק הזה – היא נשמה גדולה.
"שבע" היא להקה של מסרים פלקטיים המטיפים לאהבה ושלום בעברית, בערבית ובאנגלית. הלהקה מאמצת טקסטים מהמקורות וברוחם ומנסה לגעת בתפילה. לעיתים, זה נשמע מאולץ וארכאי. "שבע" לא יורדת לאדמה לעסוק בשאלות מהות חיים.
זו הסיבה שאני מעדיף את הקטעים האינסטרומנטליים החזקים כ"אייוואסקה" או "תורכים בחלל" של אודי בן כנען ואביש בר-נתן , קטע שמכיל כמעט את כול מה שרציתם לדעת על "מוסיקת עולם" בעשר דקות. ל"שבע" יש נשימה ארוכה לבנות שיר , להעניק לו עיבוד רחב יריעה, להחליף הילוכים קצביים, לשלב ליריות וחאפלה.
"שבע" היא מההרכבים היחידים בזרם השאנטי המקומי שמצליחה לתרגם רחשי נפש לצלילים אותנטיים. לעיתים די בתפילה ללא מילים כדי שרחשי הלב יחלחלו.
המוסיקה הכמו אתנית, נשזרת ממקורות שונים. הלהקה מסובבת גלובוס, מבקרת בקינגסטון (רגאיי), עוגנת באיי הים התיכון, קופצת לאפריקה ולטורקיה ולא פוסחת על אנדלוסיה (פלמנקו).
זוהי מוסיקה שמתחילה כמעיין מפכה והופכת לפרץ גועש של התלהבות, בנוכחות מרשימה מאוד של כלים אקוסטיים שמתחברים בנגינה פריכה ובהרמוניה מופלאה לקולות המזמרים.
הם משתמשים יפהפה בזורנה (כלי נשיפה תורכי) בחלילים (ניי, חליל קלטי) בטמבורין בדרבוקות, בגיטרות אקוסטיות. ביחד זה נשמע חאפלה אתנית חובקת עולם. הכישרון של "שבע" אינו במילים, אלא בשילוב של מלודיה פשוטה קצב אוריינטאלי ואלמנטים אתניים. ומעל הכל – נשמה.
"שבע" באוסטרליה הוא אחד מדיסקי הוורלד מיוסיק הטובים ששמעתי לא רק בביצועים, אלא גם בהפקה המוסיקלית ובמיקסים. דיסק ליצוא.