אחרי 4:06 דקות, אני שואל: האם האהבה שבועז שרעבי מחפש קיימת עוד במקומותינו? כזו אהבה של לב גואה, שאינה תלויה בדבר. שרעבי בטוח שהיא קיימת, אחרת קשה להסביר פרץ הריגוש הזה, בקול נוגה, רוטט ואפילו דואב, כאילו משהו באמת בוער בתוכו.
בשביל אהבה אמיתית, שר לה שרעבי, הוא מוכן לתת לה במתנה אפילו את כל סודות נשמתו. כל מה שתבקש. השיר מתחיל שקט ומטפס בסולם הרגש מעלה מעלה עד שהוא נוגע בפסגת המלודרמה. אני לא מת על הטקסט. המנגינה והעיבוד – כולם חותרים לסנטימנטליות יתר. מה רע בסנטימנטליות יתר? לא יודע, אבל זה גורם לך טיפה להתגרד. מה שכן ייאמר לזכותו של הזמר: פיו וליבו שווים. אני מאמין שהתחינה הזו של שרעבי מגיעה ממקורות פנים אמיתיים. אתם יודעים מה: בא לי רעיון – לשלוח את השיר הזה לתחרות בינלאומית סאן רמו, אירוויזיון. יכול להיות שרגש עוד עובד על אנשים?