הערב שהיה אמור להיות נעים ומלטף, רובץ עלי כמו הר גדול מכביד על הכתף", שרה אלברשטיין בשיר הפותח שנקרא "העצב צריך חברה". הלחן – פשוט, נעים ומלטף. לא גיטרה חשמלית, אלא אקוסטית וקלאסית. הטון הוא הטון החם המוכר. ככה היא שרה פעם, בתקליטיה הראשונים.
חווה חוזרת לסגנון העממי ולשיר העם. ב"כרגע זה זה נראה לא טוב", שיר על המצב הקשה, העיבוד הוא בנוסח הקאריבי. בה"הקוסם", משל ונמשל על פוליטיקאי שהצליח לעצור את הזמן, זה סגנון פולק אירי טיפוסי.
חווה נמנעת לחלוטין מצליל עכשווי. היא מעדיפה עיבודים נטו, אנפלאגדית לחלוטין, מדגישה את הסיפור והמסר. "רבקה" הוא סיפורה של עובדת זרה מגאנה שקפצה מקומה רביעית כששוטרים התדפקו על דלתה, "שלום רב" שיר עוקצני ונוקב בסטייל חסידי. השילוב של מצוקה חברתית פוליטית המהולה וגעגועים לחיים הפשוטים של פעם מחזיר אותה לקווי המיתאר של שיר העם, ה"פולק סונג", "שיר המחאה", הבלדה, גיטרה אקוסטית, מפוחית פה מנוגנת ע"י אהוד בנאי, עם אלמנטים עממיים שונים, לטיניים, קאריביים.
חווה חוזרת לשורשים של עצמה, כולל מנגינות נוסח שירי האידיש כב"מחשבה טובה" או "היא מתייפחת בחדרה", מסוג הלחנים הפשוטים שמחניפים מיידית, בליווי נפלא של גיטרות אקוסטיות, שנשמע כמו סמבה שקטה שמחלחלת מיידית.
הדיסק, הגם שהוא ארוך מדי ולא מספיק ממוקד, מראה שחווה יודעת לשחזר בכישרון רב קווי המתאר האיכותחיים שלה.
