ההופעה

חוה אלברשטיין

אולם נגה יפו
5/5

מלווים: עובד אפרת: גיטרות, גיטרה בס, ערן וייץ – גיטרות, אבי אגבבה – תופים וכלי הקשה

שירים: האמנם, סולם, הגן הבלעדי, פרח הלילך, אוהב או נאהב, מרתיחים מים, מדברים, כמעט שנתיים, האהבה מאלתרת, קלפים, אמא נאנחת, בוקסקרבוים, טווס הזהב, געגגועים, מול הים, אספרסו קצר, צל, וורה, בקורת דרכונים, Foreign Letters, כל שעה נשיקה, קוקוס, רמז, אדבר איתך, את חרותי, שלוש אהבותי, שבע, כמו צמח בר.

את הסטנדינג אוביישן היא קיבלה עוד לפני השיר הראשון, כאילו בשביל חזרתה מההיעדרות הממושכת. קהל שמצדיע לה על השיבה לבמה. תודה-על-שחזרת, חווה. כמה טוב שאת שוב איתנו. ובאמת כמה טוב.
געגועים לחווה אלברשטיין בשנת 2007 שזה געגועים לחווה אלברשטיין 1987 גם לחווה של 1977. ההבדל היחיד שאם פעם היא התחילה ערב עם "את חירותי" ו"שלוש אהבותי", היום היא משאירה את זה לקינוחים. כל השאר זוהי חווה, יותר נכון יהיה לומר חווהל'ה, אותה זמרת נמוכת קומה, שחוזרת למקורות שלה, שזה בעיקר פולק מיוסיק ואידישקייט. הומור דק, חיוך אירוני, עיבודים אקוסטיים, הפקה קומפקטית. צניעותה הכובשת. זמרת שיש לה את האלמנט הזה של פרשנות יצירתית של שיר, במגוון ביצועים, שירים של שלוש דקות שביחד יכולים לרגש יותר מסימפוניה שלמה.

חווה לא באה להסעיר מחדש. היא באה להדגיש את קווי המתאר המוכרים שלה. פשוטה בלבוש, פשוטה בשירה, לא מוסיפה גרם לסאונד מעבר למה שדרוש. לא רצה לפני השירים, לא מתיימרת ליותר ממה שהיא. שזה עדיין לט מעט: תערובת של זמרת עם ושנסונרית. חשוב לה שהסיפורים של השירים יגיעו, שהגיטריסטים שלידה (ערן ווייץ, עובד אפרת המצויינים) והמתופף (אבי אגבבה) יעניקו לה את הסאונד המדויק גם באקוסטית, גם בחשמלית. חשוב לה לשיר כמה שירים ביידיש, כדי להתחבר לבית הוריה מחדש בגעגוע של חיוך טוב.
חשוב לה שהמופע לא יהפוך למועדון זמר דביק של שרים בצוותא. פרט ל"האמנם" ו"פרח הלילך" על הפתיחה, רוב הערב מורכב משיריה הפחות מזדמרים-מזדמזמים-מחניפים. את הפרק הנוסטלגי היא תשאיר לסוף. בשירים כמו "מדברים", "האהבה מאלתרת", "אספרסו קצר", "בקורת דרכונים",
חווה הולכת הפעם יותר לכיוון ההומוריסטי-אירוני. פחות עצב, פחות דרמה. פחות כאב. זה לא ערב של מצעד להיטיה. הוא ערוך כך, שיספק את מאווייה העכשוויים. אפילו את "צמח בר" הקלאסי היא תשאיר לסיום לביצוע אקפלה. זה ההבדל בין חווה של היום לחווה של אתמול – במינונים, בפרספקטיווה. והיא מצליחה ליצור איזון מסוג אחר בין  הקלאסיקה היותר "נאיבית" משהו להבעה העכשווית, רבת הגוונים, התיאטרלית, האירונית, הנוגה וגם המשועשעת.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

3 תגובות

  1. בס"ד,

    הייתי בהופעה של חווה אלברשטיין עם בעלי, זה פשוט היה מדהים, אין לנו בארץ זמרות וזמרים בקנה מידה שכזה, חווה היא לא רק זמרת אשר מכוח מיומנותה וכישוריה המוסיקליים שרה, חווה היא אישיות משכמה ומעלה, ומאופיינת בתרבות, ברקע, באינטלקט מאד בריא, ישראלי צברי, מדברת רהוט, שרה רהוט, כותבת מדויק ורהוט, ואין שום פרמטרים למדידה שיכולים להשוות זמרים אחרים לשיעור קומתה.

    אני כותבת זאת בתום לב, ומכל חמשת האצבעות המונחות על הצד של הלב. חווה היא הזמרת בה' הידיעה!

    כל מה שיש לנו עכשיו, כולל כוכב נולד, זה בולשיט ממדרגה ראשונה.

    יכולת הביצוע שלה, המארש והקשב הצלילי, הריתמוס הזורם במהלך כל ההופעה שלה, ממש משתק.

    היא שרה איידיש מאד יפה, נוגע ללב, בהופעה דמעה אחר דמעה נטפה אל לחיי, היא לא רק מתזכרת עבר שהיה, אלא היא כמו מתכתבת עם העבר ויוצרת קישור עם ההוה שלנו – היא ממגנטת בהופעתה ובשיריה המבטאים את רמת האלימות העולה כל שנה עוד דרגה, הבילבול והתוהו הישראליים במחסומים, בטילטולי שב"כ ובכל הזרימה האנושית שאיננה אנושית לחלוטין.

    חווה שרה את שירתה של החברה הישראלית שהפכה להיות שאננה, אדישה עם סף רגישות גבוה, והטרור הוא המאפיין היחיד לקיומה של המדינה, היא (המדינה) כמו נוצקת ונולדת וחוגגת מתוך התהום .. מתוך הטרור… וכל שירייה לדעתי, בהחלט מאפיינים את החברה הכה אטומה וחסרת רגישות ליצר האנושי, לחברה האנושית בכללותה ויכולתה עוד לשרוד.

    הרי גם השואה צמחה ועלתה מתוך אדישות ושאננות והעדר פיקחון וראות אמיתית.

    אני שלכם: כרמית. ירושלים של זהב ושל תאטרון.

  2. הופעה מדהימה. אמנית נהדרת ואמיתית. והיא כן רלוונטית. תודה.

  3. התגובה היחידה שלי כאן מוכיחה עד כמה חווה אלברשטיין לא רלוונטית, לא אמינה ולא אמיתית לחיינו בארץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן