הסקסופוניסט אברהם ברטון עשה מאמץ לבטא את שמו של הפסנתרן שלצידו. אם את השם ראשון, "עדי", הוא הצליח איכשהו לשחזר, אז את שם משפחתו – "נייסברג" זה כבר היה יותר מדי. לא נורא: הערב עוד ארוך, גם הטור הזה בראשיתו. הוא ילמד.
לבטא "שי זלמן" אין לו בעיה. זלמן הוא המתופף שערך אומנותית את הסדרה, ואף מופיע לאורכה עם כול הסוליסטים הזרים. בעיה? – בהחלט. העובדה שזלמן הוא בחור מצוין ושגריר ג'אז ישראלי שמצליח לתקשר נפלא עם כול נגן שמגיע לכאן, עדיין אינה מקנה לו לגטימציה להיות המתופף של הסדרה כולה. מה עם גיוון?
אז נכון שבג'אז כמו בג'אז, נגנים מיומנים אינם זקוקים ליותר מכמה שעות כדי להפוך להרכב שמאלתר ביחד, אבל לקהל שמשלם עבור מופע חו"ל מגיע לפעמים יותר מאשר הרכב שמאלתר, והשידוך הזה בין נגני-על אמריקנים להרכבים ישראלים לא יכול להיות תמיד מובן מאליו, רק מפני שמפיק הסדרה רוצה לחסוך. אין לי שום ספק שברטון היה יכול להציע מטעמו הרכב שהיה משדרג את הערב.
הערב הוקדש לדקסטר גורדון, ענק הטנור מהליגה של צ'ארלי פרקר וג'ון קולטריין בעל צליל שאין שני לו. הבעיה במופעי מחווה כאלה שאין לך מושג מה רוצים להשיג. בסופו של דבר, וגורדון היה תירוץ בלבד להופעה של ברטון.
אם מדברים על דור הממשיכים של ענקי הסקסופון טנור, אין לי שום בעיה לדרג את ברטון אי-שם בין 20 הראשונים יחד עם סוני רולינס, בן וובסטר, קולמן הוקינס, לסטר יאנג. אני לא שוכח למשל ביצוע שלו לבלדה "לאורה" של ג'וני מרסר ששמעתי באיזה אוסף בלדות.
איך צייר מבקר הניו-יורק טיימס את נגינתו של ברטון – "להבות אש יוצאות מהסקסופון שלו". להבות אש לא יצאו מהקמלוט, ואני בטוח שברטון יכול להגיע לפחות לג'אז יותר חם אם לא לוהט מאשר שמענו בג'אם הזה. אני לא פוסל אפשרות שאחרי עו כמה סאשנים עם ההרכב הזה (אריק נייסברג בפסנתר, גיא לוי בקונטרבס ושי זלמן בתופים) – הטמפרטורה תטפס מעלה. זה לא לגמרי הזוי: בשביל ברטון שהתקשה לבטא את שמו של ניייסברג, זו הופעה שניה בארץ עם אותו נייסברג. ככה שבעם השלישית יש סיכוי שהם ינגנו כמו הרכב קבוע.
