שלפתי את הדיסק הזה מתוך ערימת תקליטי רוק שהבטחתי לעצמי לשמוע. והנה הפתעה: "סילברצ'ייר" חבורה אוסטרלית, ילידת 1992 (שלושה חברים לכיתה שיסדו את ההרכב בגיל 14) נשמעת כמו משהו בין נירווונה לפו פייטרס, אבל עם ייחוד משלה.
לא הקשבתי לאלבומיה Frogstomp ו-FreakShow. ואולי טוב שהתחלתי בזה. מה שבטוח: באלבום הזה הם מגיעים לתמהיל בוגר בין רוק קלאסי לגראנג'. דניאל ג'ונס (שירה, שירים, גיטרות) מזכיר בטונים שלו את קרט קובין מהפתיחה הדרמטית שנקראת "מחלה אמוציונאלית" דרך המטאל-גראנג' Spawn Again ובמיוחד ב-Dearest Helpless, אבל הוא יודע להיות גם הזמר הכי רך בשירים כמו Miss You Love שמשלב מצוין קצב וכלי מיתר אקוסטיים ובלדה קורעת לב כמו Black Tangled Heart, שאני לוחץ בשלט לשמוע שוב ושוב (דגימת סאונד למטה) , וגם כאן עיבוד קונטרסטי יפה בין מיתרים רכים לתופים מכסחים המטעין את השיר במתח. ג'ונס שר כאן על טראומת האנורקסיה האישית, והוא יודע להפוך את הסיפור לדרמת רוק שיש בה עוצמות מחוספסות וגם צבעים רכים.
אלבום שמציין את היציאה של הלהקה מנערות לבגרות. הילדים הרעים שמשירים שכבות גראנג' כדי להכניס גם עידון למוסיקה שלהם בעיבודים יותר אקוסטיים, בשירים מלודיים, בטקסטים בוגרים. אחלה להקה.
