היתרון באלבום הזה של הנדריקס הוא באיכות הסאונד. בשוק הסתובבו הרבה בוטלגים מההופעה הזו ב"ברקלי תאטר" במאי 1970, אבל הדיסק הזה גדול על כולם. למי שיש כבר הכול מההופעות החיות (האי ווייט, פילמור ווסט) של אגדת הגיטרה חשמלית, חייב גם את זה לאוסף. תקבלו עוד פעם את כול מובחריו – "היי ג'ו", "פרפל הייז", "מאשין גאן", אבל כול הופעה זה עולם אחר, ונדמה לי שבברקלי הנדריקס הגיע טעון מאוד, מה שנקרא "תחת השפעה" והרביץ הופעה מחשמלת.
בלוז-רוק, פסיכודלי, אסיד-רוק. לא חשובה ההגדרה. יש כאן קטעים של למעלה מעשר דקות נגינה הנדריקסית (בילי קוקס על הבס, מיץ' מיצ'ל – תופים) שהם באמת חתיכת אקספיריינס. ה"חוויה" של ג'ימי הנרדריקס היא כאן חוויה חד-פעמית.
