שיטת מצעד הפזמונים הישראלית ממשיכה לנצח, כשמדובר בקביעת "אמני השנה" במוסיקה. הזמרים והלהקות הזוכים אינם נקבעים עפ"י מדדי מכירות, איכות (ועדות שיפוט) אלא על-ידי סימוס ואי-מיילינג. מה רע בזה? הבחירה חסרת בקרה, אינה פונה לשכבות גיל מגוונות (רוב השולחים הם ילדים) ועובדת רק על פי קריטריונים פופוליסטיים. ובעיקר – היא מונעת מאמנים רבים להיכנס למסגרת הסיכויים.
ערוץ המוסיקה 24 שיערוך ב-8.3 את טקס נבחרי השנה בפופ הישראלי – מפרסם רשימות של זמרים ולהקות בחמש קטגוריות ומראש סותם את הגולל על האחרים.
בקטגוריית תגלית השנה, למשל, מופיעים (כמו בקטגוריות האחרות) חמישה שמות בלבד: קרן פלס, עידן יניב, העברית, אריק ברמן, איה כורם. זהו. מי קבע את החמישה האלה? האם הם התגליות הבלעדיות של השנה? אבל מה עם עובדיה חממה, שהוא לטעמי, אחת התגליות המרעישות של השנה, אם לא תגלית השנה?
השיטה הפופוליסטית הורגת מראש כל אפשרות של תגלית פחות "שקופה" להתגלות. השיטה הזו מכתיבה לקהל הבוחר שמות שבמילא היו נבחרים. ברשימת המועמדים לזמרי השנה נמצאים שי גבסו, מוש בן-ארי, הראל סקעת, ארכדי דוכין ואביב גפן. הוי, כמה זה שקוף. ומה תוכיח ההצבעה באינטרנט? שהראל סקעת עדיף על ארקדי דוכין? נו, באמת. הגיע הזמן להפסיק עם הפופוליזציה הזו שבאה לשרת יותר את הרייטינג של הערוץ מאשר את המוסיקה הישראלית על זמריה וכשרונותיה.
2 תגובות
אתה ממש מממש צודק!!!!
הוא מזכיר קצת בקול שלו את שי גבסו,אבל הוא (שבי בר) הרבה יותר חתיך ממנו!!!!!!!!
נ.ב.
אני צופה לו עתיד מעולה (כמובן אם הוא ישקיע נכון) ו…לא יחסרו לו מעריצות…..
כל מילה בסלע. רציתי לחזק את דבריך ולהוסיף, מעבר להסכמתי המלאה בנוגע לדוגמאות שנתת (עובדיה חממה למשל), שהחטא הקדמון הוא בגורמים כגון גלגלץ (היחס המזעזע כלפי תקליטי שדרים של אמנים המגיעים אליהם) וערוץ 2 (כוכב נולד וכו'). נוצר בארץ מצב שאין לצעירים בעלי כישרון ויכולת מוזיקלית שום עניין ורצון להשקיע אנרגיה בגלל הכרעות הפליי-ליסט הידועות מראש (קרן פלס לא נאלצה לעבור שום תהליך משפיל של שליחת תקליט שדרים לגלגלץ – די בכך שהיא כתבה למירי מסיקה שני להיטים). הסכנה למוזיקה טמונה בעורכי המוזיקה עצמם.